פסק-דין בתיק א 2029/04

פתח דבר

1.         התובעים עותרים לחייב את הנתבעים בתשלום חובם הנטען של הנתבעים לשותפות מסחרית ליבוא רהיטים והפצתם שהוקמה בינם לבין התובעים; וכן להורות על השבת כספי הבטחונות שהתובעת לטענתם העמידה לבנק להבטחת פעילות השותפות אל מול הבנק, וחולטו כטענת התובעים. עוד טוענים התובעים לנזקים נוספים שנגרמו ועותרים לפיצוי בגינם - עקב סחורה פגומה שלטענתם הנתבעים נושאים באחריות לה, ובגין נזק לשמה הטוב של השותפות ולחברת כהן שבאמצעותה פעלו התובעים במסגרת השותפות.

רקע עובדתי

2.         התובעים מצד אחד, פרמיאל כהן (להלן: " כהן") ואתי אורגד (להלן: " אורגד"), והנתבעים מצד שני, שמעון הוניגמן (להלן: " הוניגמן") ושלמה גוטמן (להלן: " גוטמן"), התקשרו ביניהם ביום 23/12/02 בהסכם שלפיו יקימו שותפות במטרה לייבא רהיטים מחו"ל ולמכרם ללקוחות עסקיים ופרטיים (להלן: " ההסכם", צורף כנספח ב' לתצהירו של כהן) (כהן ואורגד יחדיו יכונו להלן: " התובעים"; הוניגמן וגוטמן יחדיו יכונו להלן: " הנתבעים"). בהתאם להסכם הקימו הצדדים שותפות בשם "נובו דיזיין" שנרשמה כעוסק מורשה (להלן: " השותפות").

            הנתבעים הציגו עצמם כשותפים בעסק בשם "ארט נובו" וכבעלים בחברה "אלפא וטרו בע"מ" (להלן: " אלפא וטרו") ופעלו באמצעות אלה במסגרת השותפות; ואילו התובעים  פעלו במסגרת השותפות באמצעות חברת "ש.י. כהן בע"מ" שכהן מנהל בה (להלן: " חברת כהן").

            בהסכם נאמר כי השותפות תייבא את הרהיטים וכי לצורך ניהול ענייניה תפתח חשבון בנק, שבו זכות החתימה נתונה לשניים - אחד מהתובעים ביחד עם אחד מהנתבעים (סעיף 13 להסכם). כן נאמר כי הצדדים להסכם ירכשו מהשותפות את הריהוט שייובא - התובעים 25% מהסחורה במחיר עלות בתוספת 7%, ואילו הנתבעים 75% מהסחורה במחיר עלות בתוספת 15% (סעיפים 5 ו-6 להסכם).       עוד על פי ההסכם, נקבע כי התמורה שתתקבל ממכירת הרהיטים לצדדים להסכם תופקד בחשבון השותפות בהמחאות של לקוחות, כאשר כל צד להסכם אחראי לפרעון השיקים שהפקיד (סעיפים 8 ו-14 להסכם). בהתאם להסכם, יבוא הסחורה ייעשה על ידי הנתבעים, והסחורה תאוחסן במחסנים שלהם ללא תמורה. התובעים מצידם יספקו את הבטחונות הדרושים ליבוא ערך מכולה אחת והנהלת החשבונות של השותפות תבוצע במשרדי חברת כהן ועל חשבון התובעים.

            ההסכם מדבר על שלב א' ועל שלב ב' ביחסים שבין הצדדים לו, כאשר בשלב א' ייובאו 6 מכולות של רהיטים "בתדירות כפי שתידרש" (סעיף 1 להסכם), ועל שלב ב' שבו יפעלו הצדדים במסגרת של חברה.         בפועל אין מחלוקת שיובאו שתי מכולות - ולטענת התובעים יובאה גם מכולה שלישית. מכל מקום, לאחר מכן למעשה חדלה השותפות לפעול, וממילא לא התקיים שלב ב' להסכם.

3.         יצוין כי בהחלטה מיום 7/1/07 עוכבו ההליכים בתובענה נגד גוטמן משניתן נגדו צו כינוס נכסים ובמסגרתו צו עיכוב הליכים (ראו: החלטתי מיום 7/1/07, תיק בש"א 13209/06).

טענות הצדדים

4.         התובעים שהם בני זוג, טוענים כי נפלו קורבן ל"תרגיל עוקץ" של הנתבעים, שגם קודם לכן עסקו ביבוא ומכירת רהיטים, ומתברר בדיעבד שהיו נתונים בקשיים כלכליים עוד טרם עריכת ההסכם ומשכך לא היה באפשרותם למלא אחר התחייבויות קודמות לספק סחורה ללקוחותיהם. על כן ועל מנת לפרוע את התחייבויותיהם לאותם לקוחות, התקשרו בהסכם עם התובעים במטרה לספק באופן זה את הסחורה לאותם לקוחות בלא שהנתבעים יעבירו את תמורתה לשותפות - וכך יימצאו הנתבעים פורעים את התחייבויותיהם הקודמות על חשבון התובעים.

            לטענת התובעים, אורגד העמידה בטחונות לבנק בסכום של כ-250,000ש"ח לצורך קבלת אשראי בחשבון השותפות וכבטוחה למכתבי האשראי שנדרשו ליבוא הריהוט. ואמנם במחצית הראשונה של שנת 2003 יובאו שתי מכולות ובהן ריהוט (להלן: " המלאי") והשותפות חויבה בגינם בעלות כוללת של 278,230ש"ח בתוספת מס ערך מוסף. בדיעבד התברר לתובעים כטענתם שבגין מלאי זה חויבה השותפות חיוב יתר בסכום של 3,197ש"ח וכן בעלות פריט שלא שייך לשותפות (מיטת נוער) בסך    1,704ש"ח. בפועל, לטענת התובעים, רכשו הנתבעים - באמצעות חברת כהן - ריהוט מהמלאי שבשותפות בסכום של 121,842ש"ח ונותרו חייבים באותה עת סכום של 26,739ש"ח; ואילו הנתבעים, באמצעות אלפא וטרו, רכשו ריהוט מהמלאי בסכום של 111,227ש"ח ושילמו לשותפות 11,250ש"ח בלבד. משכך נותרו חייבים לשותפות 99,977ש"ח. בשלב מסוים, לאחר שהמחאות בסך 50,000ש"ח שמסרו הנתבעים לשותפות מחשבונו של גוטמן חוללו באי פרעון ונתברר לתובעים כי הונו על ידי הנתבעים - ביקרו התובעים לטענתם במפתיע במחסן הנתבעים ואז נגלה להם כי התובעים מכרו מלאי רב שהיה מצוי במחסנים בשווי 23,856ש"ח בלא שדיווחו על כך לשותפות ותוך ששילשלו תמורה זו לכיסם. בנוסף, התובעים טוענים כי העבירו לנתבעים סכום מזומן של 60,776ש"ח שאמורים היו לשמש לצרכי יבוא מכולה שלישית לשותפות, ואולם הנתבעים שילשלו גם סכום זה לכיסם ורק כעבור זמן נאותו להעביר לידי התובעים ריהוט בשווי 25,714 ש"ח ונותרו לכן חייבים לתובעים סכום של 35,062 ש"ח תמורת המכולה השלישית.

            לעמדתם של התובעים, בחשבון השותפות הצטברה יתרת חובה גבוהה הן משום שהנתבעים משכו ריהוט מהמלאי ולא שילמו תמורתו והן משום שלא משכו סחורה בהיקף שבו התחייבו למשוך (75% מהמלאי). עקב אי תשלום חובם של הנתבעים לשותפות ומשלא הוזרם כסף לחשבון השותפות, גם חויבה השותפות לטענת התובעים בתשלומי ריבית והוצאות מימון לספקים ולבנקים בסכום של 19,276ש"ח נכון למועד הגשת התביעה. כדי להקטין את הנזק ובלית ברירה משכו התובעים לטענתם ריהוט נוסף מהמלאי, שתמורתו שילמו לחשבון השותפות 19,272ש"ח. באותה עת גם שילמו התובעים לשותפות את חובם בגין הריהוט שמשכו בעבר מהמלאי, בסך 26,739ש"ח, ובסה"כ 46,011ש"ח.

            בעדותו הסביר כהן, וזו לא נסתרה , כי הרעיון הגלום מאחורי חלוקת מלאי הסחורה בין השותפים כקבוע בהסכם ואופן הפקדת התמורה בגינו, היה "שהנתבעים ימשכו מאחר שהם עוסקים במסחר ומוכרים לחנויות, ימכרו את הסחורה בקרב חנויות ואני אמשוך סחורה רק לחנויות של ש.י. כהן (חברת כהן - ע.ב.) שאלה שתי נקודות מכירה בלבד. מכאן נבע הרעיון של 75% ושל 25%.  אלא מאי? מטרת ההסכם היתה שהסחורה שתגיע, 75% ישר יסופק לחנויות, ייגבה עבורם כסף, הכסף ייכנס לחשבון המשותף והוא בעצם יכסה את מכתב האשראי ולא הבטוחות. בבטוחות לא היינו אמורים להשתמש. זה היה בטוחות בלבד. באופן מעשי, מה שקרה, הנתבעים לא קיימו את האמור בהסכם מלכתחילה ולכן, לאחר זמן, נוצר מצב שלא נכנס כסף וכתוצאה מכך במשך הזמן הסחורה עמדה ואני משכתי יותר סחורה כדי להכניס כסף לחשבון המשותף" (עמ' 20 לפרוטוקול ש' 17 עד עמ' 21 ש' 2).

            לטענת התובעים, עקב יתרת החובה שהצטברה בחשבון השותפות, הבנק חילט סכום של 59,933ש"ח עד למועד הגשת התביעה מתוך הבטחונות שהעמידה אורגד, וכעבור זמן חילט סכום נוסף של 66,792 ש"ח ובסה"כ 126,725 ש"ח (אישור הבנק צורף כנספח ב' לתצהיר אורגד - להלן: " אישור הבנק"). בנוסף, בעת הגשת התביעה היתה השותפות חייבת התחייבויות שוטפות ותשלומי מע"מ בסכום כולל של   36,205ש"ח  (להלן: " ההתחייבויות השוטפות").

            על מנת לצמצם את הנזק טוענים התובעים כי לאחר הגשת התביעה, ביום 17/5/05, הפקיד כהן סכום של 65,000ש"ח בחשבון השותפות שמספרו 824542 שהתנהל בבנק דיסקונט סניף כפר סבא, כדי לחסל את יתרת החובה בחשבון ולסגור אותו (העתק אישור ההפקדה ואישור סגירת החשבון צורפו כנספח ח' לתצהיר כהן).

            על רקע האמור, התובעים מבקשים לחייב את הנתבעים בסכומים הבאים: סכום של 123,832ש"ח בגין מלאי שמשכו ולא שילמו עבורו; סכום של 19,276ש"ח בגין ריבית והוצאות מימון; 27,153 ש"ח המהווים לטענת התובעים את חלקם של הנתבעים         (75%) בהתחייבויות השוטפות; 35,062ש"ח יתרת חוב בגין המכולה השלישית;        ו-4,901ש"ח, חיובי יתר שבהם חויבה השותפות בגין שתי המכולות. כן הם מבקשים לחייב את הנתבעים בסכום של 35,000ש"ח בגין סחורה פגומה מתוך המלאי שרכשו, ובסכום של 50,000ש"ח בגין נזק לשמה הטוב של השותפות וחברת כהן. יצוין כי בסיכום טיעוניהם עותרים התובעים לראשונה לחייב את הנתבעים גם בסכום של 7,500ש"ח, מחצית שכר טרחת רו"ח דגן ששימש כרו"ח של השותפות - ואולם מדובר בהרחבת חזית שהנתבעים התנגדו לה. בנוסף - אין מחלוקת כי לא מדובר בשכר שעליו הוסכם עם רואה החשבון, אלא שכר שדרש, ומשכך לא זו המסגרת לדון בדרישה זו.

5.         הוניגמן טוען ראשית דבר, ולמעשה העלה טענה זו לראשונה בעת שנחקר על תצהירו ולאחר מכן בסיכומים, כי אין מקום לייחס את השותפות לשני צדדים - התובעים מצד אחד והנתבעים מצד שני - שכן השותפות נוצרה בין ארבעה יחידים: הוניגמן, גוטמן, כהן ואורגד. בהמשך לכך הוא טוען כי לא היה לו חלק בניהול השותפות אל מול התובעים ולמעשה לא היה מעורב בעסק כלל, להבדיל מגוטמן שעליו מבקש הוניגמן לגלגל את האחריות ככל שקימת לנזקים ולחובות הנטענים.

            בנוסף טוען הוניגמן, כי התובעים הם שהפרו את ההסכם שבין הצדדים וגרמו לכשלון השותפות - הן בכך שמשכו יותר מ-25% מהמלאי בניגוד לחלקם על פי ההסכם, ובעיקר משום שלא שילמו את מחירה הראוי של הסחורה; שכן לטענת הוניגמן ככל שמשכו התובעים סחורה מעבר ל-25% מהמלאי, היה עליהם לשלם תמורתה מחיר עלות בתוספת רווח של 100% כרוכשי סחורות בשוק החופשי. זאת משום שמחיר עלות בתוספת 7% שנקבע בהסכם, הינו רק עבור 25% מהמלאי שהוא בלבד יועד לתובעים. הפרש זה מתבטא בלמעלה מ-200,000 ש"ח ומשכך טוען הוניגמן כי התובעים הם שחייבים כספים לשותפות ולא הנתבעים. בהקשר זה מוסיף הוניגמן וטוען כי טענות התובעים ביחס לכמות המלאי שמשכו הנתבעים ותשלום התמורה שנטען שנותרו חייבים - אלה טענות בעלמא שלא עוגנו במסמכים; כאשר מאידך גיסא, לטענת הוניגמן, התובעים הסתירו ממנו מסמכים מהותיים שמנעו ממנו אפשרות לערוך חשבון. באשר למכולה השלישית, טוען הוניגמן שלא היתה כלל כזו וממילא אין יסוד לטענת התובעים בדבר החזר חוב שחייבים הנתבעים לכהן בגינה. בנוגע לבטחונות טוען הוניגמן, כי התובעים לא עמדו בהתחייבותם להעמידם להבטחת אשראי מאת הבנק לשותפות וכי גם בכך נמצאו מפרים את ההסכם.

            הוניגמן מוסיף ומכחיש שבמלאי נמצאה סחורה פגומה או כי נגרם נזק לשמה של השותפות או חברת כהן, לא כל שכן בעטים של הנתבעים.