פסק-דין בתיק א 202801/02

מבוא

1.         זוהי תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף, לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה - 1975 (להלן: "החוק").

            התובעת, ילידת 15.12.56, נפגעה, לטענתה, בתאונת דרכים ביום 23.12.01, בהיותה בת 45, בנסיבות המהוות תאונת עבודה.

            הנתבעות טוענות כי האירוע כלל לא התרחש ולא הוכח. במידה וכן, אין כפירה בכיסוי הביטוחי ובחבות על פי החוק. כן נסבה המחלוקת על שיעור הנזק.

הוכחת האירוע

2.         בתצהיר עדותה הראשית מספרת התובעת כך: "... אני עבדתי ביום התאונה כנהגת בקו 14 שנוסע מקניון הזהב לאזור התעשיה הישן בראשון ובחזרה. תוך כדי נסיעה עת נהגתי ברח' פינסקר, ולחצתי על דוושת הברקס בגלל אור אדום בצומת, נפל נוסע באוטובוס שעמד בסמוך אלי עם קרטון ביצים ביד, לכיוון החלון הקדמי, אני שלחתי את היד כדי לתפוס את הנוסע וחשתי כאב חד וחזק בכתף. אני זוכרת כי נוסע אחר אמר לאדם אותו תפסתי ' תגיד תודה רבה יפה לנהגת' ואכן אותו אדם הודה לי מאוד אחר כך. לצערי הרב, אינני מכירה את 2 הנוסעים המתוארים, לא ראיתי אותם מאז התאונה ואין לי את פרטיהם... אני הלכתי לסדרן במקום מר אונגר שלמה וסיפרתי לו כי נפגעתי בידי עת תפסתי נוסע, שלמה הושיב אותי על הכסא ועשה לי מסג' בכתף והציע לי ללכת לקופ"ח... בבית לקחתי כדור נגד כאבים ועשיתי אמבטיה חמה, אחר כך הגיע בני רן והציע לי לנסוע לבית חולים אבל אני אמרתי לו שאני לא רוצה ללכת לרופאים ואני מקווה שהכל יעבור לי עד מחר בבוקר" (סע' 2 - 7 לתצהיר; ההדגשה במקור - א.ז.).

            לתמיכה בגרסתה הגישה התובעת שני תצהירים נוספים. האחד, של בנה רן כהן, רווק, כבן 31, שהתגורר איתה. בתצהירו הוא מעיד כי: "... אני זוכר כי באותו היום עת חזרתי הביתה בסביבות שעה 9:00 בערב, ראיתי את אימי כשהיא מתלוננת מכאבים בכתף, היא סיפרה לי כי תוך כדי נסיעה, נפל נוסע והיא נסתה לעצור את נפילתו ומאז יש לה כאבים עזים בכתף..." (סע' 6). השני, של סדרן העבודה, מר שלמה אונגר. למר אונגר אין קשר משפחתי עם התובעת. בתצהירו נרשם: "אני עובד בחברת אגד מזה 37 שנים בתור נהג ובשנים האחרונות עבדתי כסדרן ורכז רווחה. אני ישבתי בקניון הזהב וכל יציאה של אוטובוס עברה דרכי כמשלח. אני לא עובד באגד למעלה משנתיים לאחר שפרשתי לפנסיה. בשנים האחרונות לעבודתי לפחות בחמש שנים אחרונות הייתי סדרן עבודה ואחראי על כל נושא תאונות העבודה באגד, סניף ראשון לציון. אני זוכר כי התובעת בתיק זה הגב' אנג'ל שרה, הגיע[ה] אלי יום אחד בשעות אחר הצהרים, וסיפרה לי כי באותו היום, בנסיעה קודמת, היא יצאה ממני, כמשלח, בנסיעה בקו 14, שנוסע מקניון הזהב לאזור התעשיה הישן ובחזרה, ותוך כדי שנהגה באוטובוס, אני זוכר שהיא סיפרה לי שהיא היתה ברח' פינסקר, נפל נוסע באוטובוס והיא שלחה יד כדי לתפוס אותו וכתוצאה מכך היא סובל[ת] מכאבים עזים בכתף יד ימין. ברצוני לציין כי אני ראיתי את שרה עת יצאה לנסיעה הקודמת לפני שנפגעה בתאונה היא ישבה עמי במשרד ושתינו קפה ביחד והיא נראתה בריאה ושלמה וללא שום מגבלה גופנית נראית לעין ולא התלוננה על שום בעיה. אני הושבתי אותה על הכסא שלי ועשיתי לה מסג' בכתף, והצעתי לה לקנות משחת וולטרן ולמרוח במקום. אני עשיתי לה מסג' במשך כעשר דקות..." (סע' 2 - 7 לתצהיר).

3.         כל השלושה העידו ונחקרו בחקירה נגדית. רושם אמין במיוחד, לכל הדעות, הותירה עדותו של מר אונגר, כלפיו אין אפילו טענה כי הוא שותף ל"מזימה" השקרית. אם אכן יצאה התובעת לנסיעה המדוברת ללא כל כאב ולאחר שתיית קפה עם מר אונגר, וחזרה לקבל מסג' תוך תלונה על האירוע, סביר להניח כי נפגעה אכן תוך כדי הנסיעה. האם נפגעה בדרך אחרת כלשהי ובעודה יורדת מהאוטובוס עם סיום הקו לכיוון משרדו של מר אונגר נרקמה במוחה אותה מזימה שקרית, והמציאה סיפור פנטסטי דווקא על "האיש עם קרטון הביצים"? אין בכך כל הגיון. המל"ל קיבל את גרסתה, לאחר חקירה. בעצם העובדה שישנם ניואנסים מסוימים לעומת חקירתה במל"ל (נ/2) או בכך שפנתה לטיפול רפואי רק בעבור מספר ימים, אין כדי לכרסם במשקל גרעין גרסתה. כך גם יתר התמיהות שמעלות הנתבעות בסיכומיהן.

            אני קובע, על כן, כי אירוע התאונה הוכח וכי על הנתבעות לפצות את התובעת על נזקיה. 

נכות רפואית

4.         המל"ל אישר תקופות אי כושר כדלקמן: 100% למשך 6 חודשים, עד ליום 23.6.02; 30% עד ליום 31.10.02; 20% עד ליום 1.2.03. הנכות הצמיתה הועמדה על 10%, לפי סעיף 42 (1) (א) (1) לתוספת לתקנות המל"ל (לא הופעלה תקנה 15).

5.         קביעת הנכות הרפואית כאמור היא קביעה על פי דין, ומאחר ולא נתבקשה הבאת ראיות לסתור, היא גם מחייבת.

"נכות תפקודית"/אובדן כושר השתכרות

6.         "נכות תפקודית" הוא מושג המבטא את מידת הפגיעה בכושר התפקוד, אשר לא בהכרח זהה לשיעור הנכות הרפואית. המושג בא להצביע על מידת הפגיעה בתפקוד שיש בנכות הרפואית, על מידת ההשפעה על התפקוד בדרך-כלל. נפסק, כי "אכן גובה הנכות הרפואית אינו זהה בהכרח לשיעור הגריעה התפקודית, אך נתון זה של גובה הנכות הרפואית הינו, מכל מקום, נתון מרכזי, אם לא חותך לקביעת שיעור הפגיעה התפקודית" (ע"א 61/03 אריה חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' אבני, ניתן ביום 4.7.05, פיסקה 10). עם זאת, לא כך הוא בכל מקרה ומקרה, ובוודאי שיש להפריד בין ביטוי זה לבין קביעת הפסד כושר השתכרותו של תובע.  כהבהרת בית המשפט העליון: "בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ושיעור הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את שיעור נכותו התפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התפקודית... אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות...רצוי שנדבר בפסקי דין בשפה אחת. וכשמזכירים "נכות תפקודית" כוונת האמירה תהיה אחת, דהיינו מידת ההשפעה  של  הנכות  על  התפקוד  בדרך כלל. למידת השפעתה על כושר השתכרותו של  התובע  המסוים יינתן ביטוי. אך זה לא ייכלל במסגרת המונח "נכות תפקודית"". (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 799 - 800 (1995); ההדגשה שלי - א.ז.).

            בצד קביעת הנכות, על בית המשפט לקבוע גם את הפסד כושר השתכרותו של תובע. בפריט זה על בית המשפט להעריך ולקבוע את הפסד הממון שנגרם ושעלול להיגרם לתובע בשל כך שהתאונה, ומגבלותיו בעקבותיה, הפחיתו מכושר השתכרותו.

            כאמור לעיל, יש להיזהר מבלבול בין המושגים של "נכות תפקודית" ו"פגיעה בכושר השתכרות". בית המשפט יכול לקבוע את הפסד כושר ההשתכרות, בלי שיידרש כלל לקבוע את שיעור הנכות התפקודית. כך במקרה שהפסד כושר ההשתכרות ייקבע על סמך ראיות ונתונים, אשר יאפשרו קביעת ההפסד בפריט זה, אף ללא קביעה מדויקת של שיעור הנכות התפקודית (ראו עניין גירוגיסיאן הנ"ל, בעמ' 800). לפיכך נפסק עוד כי: "כשמובאות בפני בית המשפט ראיות על פיהן הפסדי ההשתכרות של התובע בפועל הם בשיעור מסוים, והפסדים אלה משקפים את הירידה בכושר ההשתכרות, ראיות כאלה עדיפות על קביעת ההפסד בהתאם לשיעור הנכות. שיעור הנכות התפקודית יכול לשמש מודד באותם מקרים כשאין ראיות להפסד בפועל כתוצאה מן התאונה ובית המשפט סבור, על דרך האומדן, ששיעור הנכות משקף את שיעור ההפסד" (ע"א 3526/99 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' דנינו, דינים עליון, כרך נז', 717 (2000)).

7.         ואכן, בעניינה של התובעת ישנם ראיות ונתונים כאלה. התובעת הועסקה כנהגת לפני ובזמן התאונה, ונשארה כזו גם לאחריה, עד עצם היום הזה. בין יתר טענותיה טוענת התובעת, כי קיים סיכון כי תפלט מתפקידה כנהגת רכב ציבורי אל מעגל מחפשי העבודה, ובשל נכותה עלול כושר השתכרותה להיפגע. אין לכך בסיס של ממש. התובעת הינה בת 50 כיום; מאז התאונה חלפו חמש שנים וחצי; היא ממשיכה בעבודתה אצל אותו מעסיק, אשר אצלו צבר וותק רב וזכויות פנסיה. ניתן להפנות לע"א 830/87 מרגני נ' לוי, דינים עליון, יח, 980 (1991), שעסק בשאלה דומה, והתייחס לסיכון של הפסקת עבודתה של המערערת בבנק שבו הועסקה. נפסק, כי "לעניין הפסד כושר השתכרות בעתיד, קבע בית המשפט, כי לפי הראיות שבפניו אין חשש שהיא תפסיד שכר כלשהו בעתיד. בא-כח המערערת קובל על קביעה זו של בית המשפט, ובקש שיקבע שנגרם למערערת הפסד גם בפריט נזק זה. ההערכה בפריט נזק זה, כשאדם ממשיך לעבוד במקום עבודתו מבלי שנגרע משכרו, קשה היא. בעניננו, מצד אחד עבודתה של המערערת קשורה בהגשת מזון  ומשקאות  והכאבים בגבה מגבילים אותה בעבודה במידה קלה כלשהי. מאידך גיסא, ביום פסק-הדין בהיות המערערת כבת 55 שנים, מלאו כ-30 שנים לעבודת המערערת בבנק, ולפי הראיות אין היא עומדת בפני סכנה שיפטרוה. גם אין כל חשש, שבשל נכותה לא תוכל להמשיך ולבצע את  עבודתה  בבנק. בנסיבות מיוחדות אלה, רשאי היה בית המשפט להגיע למסקנה שהסיכון שהיא תעזוב את עבודתה בבנק או שיגרם לה הפסד כלשהו של השתכרות בעתיד הנו "אפסי או ספקולטיבי או היפותטי גרידא" (כלשון חברי  הנכבד, השופט ברק, בע"א 237/80 ברששת נגד האשאש ואח' פסקי דין  ל"ו  (1)  281  בעמ' 307 מול האותיות ו-ז). אין, על כן, מקום שנתערב  בקביעת בית המשפט, על פיה לא נגרם למערערת הפסד כושר השתכרות בעתיד" (פיסקה 5 לפסק הדין).

            הדברים תואמים, עקרונית, גם את המקרה שבפניי. עם זאת, יש לבחון היטב את נתוני שכרה של התובעת מאז התאונה, בהשוואה למצב עובר לתאונה, ובמיוחד את טענתה בדבר הקושי לעבוד שעות נוספות כבעבר. כן נבדוק, לאור זאת, אם, חרף האמור לעיל, ראוי לפסוק סכום גלובלי מסוים לעתיד.

8.         התובעת צרפה תלושי שכר רבים, אך לא באופן מלא; אערוך ריכוז רק מתוך אותם תלושים קריאים ומלאים בלבד (מה שיסביר את ה"קפיצות" על חודשים מסוימים), שיכלול את השכר ברוטו, את שיעור מס ההכנסה לפי התלוש, ואת הסכום המתקבל לאחר הפחתת שיעור זה בלבד, לפי תקופות.

            שנת 2001 - לפני התאונה