פסק-דין בתיק א 20159/04

1.         זוהי תביעה לסילוק יד ממקרקעין.

2.         התובעים הינם הבעלים של נכס מקרקעין הידוע כחלקה 50 בגוש 18003, בשטח של 502 מ"ר, עליה בנוי בית הנמצא ברח' לוחמי הגטאות 41 בעכו (להלן: "הנכס" או "המושכר").

3.         לפחות משנות ה- 50 של המאה הקודמת, נוהלה בנכס מאפיה. ביום 13.3.77 הנכס הושכר לנתבעים ב"שכירות מוגנת" כמשמעה בחוק הגנת הדייר (נוסח משולב) תשל"ב - 1972 (להלן: "החוק"). במסגרת הסכם השכירות, הנתבעים התחייבו לשימוש בנכס אך ורק לצורך מאפיה.

4.         הנתבעים ניהלו בנכס מאפיה משנת 1977 עד שנת 1991. בשנת 1986 הנתבע 1 החל לנהל עסק אחר במקום אחר, של אולם אירועים בשם "אולמי איריס" והפסיק להפעיל את המאפיה. בין השנים 1986 ל- 1991 הנתבע 2 לבדו הפעיל את המאפיה. בשנת 1991 הנתבע 2 הפסיק להפעיל את המאפיה, סגר את העסק ומאז לא נערכה במקום כל פעילות עסקית או אחרת.

5.         הנתבעים חדלו לשלם לתובעת דמי שכירות לפחות מאז שנת 2000. בנקודה זו הצדדים היו חלוקים. התובעים טענו שהופסק לשלם דמי שכירות משנת 1998 ואילו הנתבעים, טענו משנת 2000. במחלוקת זו הכף נוטה לטובת התובעים. על פי פנקס קבלות מסודר שהציגו ודף חשבון מפורט שנערך על ידם, דמי השכירות שולמו לכל המאוחר עד יום 4.6.98 ולא מעבר לכך. בנקודה זו הנתבע 1 הודה, שסמך על התובעים בכל הקשור לדמי השכירות והיה משלם בהתאם לחשבונות שהגישו לו. הנתבעים לא הביאו כל ראיה משמעותית, כנגד הראיות בכתב שהתובעים הציגו בעניין זה ועל כן אני מעדיף את גרסתם.

6.         על פי הראיות שהתובעים הציגו, ביניהם תמונות מתקופות שונות, במהלך השנים מאז שנת 1991 הנכס היה עזוב, שומם, פרוץ ומוזנח ולא התבצעה בו כל פעילות, בודאי לא בהתאם להסכם השכירות.

7.         בשלב מסוים, החל משנת 2004, הנתבע 1 עשה בנכס מספר עבודות שיפוץ, בעיקר לצורך תיקון הגג. עבודות אלה נעשו לאחר שהתביעה הוגשה. מכל מקום, מדובר בעבודות מועטות יחסית והנכס נשאר במצבו הבלתי שמיש מאז ועד היום.

טענות התובעים

8.         התובעים טוענים כי הם זכאים לסעד על סילוק יד הנתבעים מהנכס בשל שתי עילות. האחת בשל אי תשלום דמי השכירות, השנייה בשל נטישה.

טענות הנתבעים

9.         הנתבעים טוענים כי לא נטשו את הנכס. לטענתם החל משנת 1993 עיריית עכו אסרה עליהם לנהל במקום מאפיה, היות והנכס נמצא בשכונת מגורים. לפיכך חדלו לנהל את העסק, אך הם המשיכו להחזיק במקום ואף שילמו דמי שכירות תקופה ארוכה אחר כך. הנתבע 1 טען, שביקש לעשות שימוש בנכס למגורים ואף ניהל מגעים עם התובעים לצורך כך, אך אלה סירבו, בטענה שהדבר מנוגד להסכם השכירות. לאחרונה הם ביצעו בנכס שיפוצים בעלות של כ- 35,000 ש"ח, דבר המוכיח שהמשיכו להחזיק בנכס כל השנים ולא נטשו אותו.

10.        באשר לדמי השכירות, הנתבעים מודים כי מזה שנים הם אינם משלמים דמי שכירות בשל קשיים כלכליים אליהם נקלעו. בהקשר זה נטען כי הנתבע 2 הינו מבוגר מאוד (כיום בשנות ה- 80 לחייו), חולה מאוד, אשר אינו יכול לשאת בדמי השכירות. בנוסף, הנתבע 1 סבל מבעיות רפואיות קשות ובכלל זה אירוע מוחי ואשפוז בשנת 1991 וכן סבל מקשיים כלכליים בעסקו האחר - אולמי איריס. הנתבעים אף טענו כי הם מוכנים לשלם את דמי השכירות שלא שולמו עד היום. בנסיבות אלה לטענתם, אין לראותם כמי שלא שילמו דמי שכירות באופן המקים לתובעים עילה לפנותם מהעסק.

11.        לחילופין טוענים הנתבעים, כי יש לתת להם סעד מן מהצדק ולדחות את התביעה. לטענתם עקב נסיבות קשות, שלא היו תלויות בהן, לא קיימו את חובותיהם כלפי התובעים. נסיבות העניין מקימות להם הגנה זו, נוכח רצונם להמשיך להחזיק בנכס ולשלם את דמי השכירות שלא שולמו, כמו גם להמשיך לשלם בעתיד.

דיון

12.        התובעים הוכיחו בצורה ברורה כי הנתבעים לא שילמו דמי שכירות במשך שנים רבות, למרות שנדרשו לעשות זאת בצורה מפורשת.

13.        אינני מקבל את טענות הנתבעים, כמצדיקות את אי תשלום דמי שכירות. הנתבעים היו מודעים לכך שלא שילמו דמי שכירות ובחרו שלא לעשות זאת, הן עקב קשיים כלכליים והן מאחר ואיבדו עניין להחזיק בנכס ולנהל בו עסק.

14.        התובעים הוכיחו כי הנתבעים למעשה נטשו את הנכס. הנתבעים לא היו נוכחים בנכס תקופה ארוכה מאוד של שנים, לא ניהלו בו עסק, לא תחזקו אותו ועזבו אותו פרץ ומוזנח. מצבו הפיזי של העסק התדרדר עד כדי כך שבעירייה הוכרז עליו כעל מבנה מסוכן.

15.        הוכח שהנתבעים למעשה איבדו עניין בנכס, בכל הקשור להחזקה בו וניהול עסק בו, החל משנת 1991 והלאה. כיום העניין היחידי שהנתבעים מגלים בנכס הוא, לקבל מהתובעים תשלום בעבור ויתור על זכויותיהם. עבודת הבנייה שהנתבע 1 ביצע הינן מועטות יחסית ואין בהן לבסס מצד הנתבעים עניין אמיתי בנכס או כוונה אמיתית להחזיק בו ו/או לעשות בו שימוש עסקי. עבודות אלה נעשו החל מסוף שנת 2004 ולמרות זאת, הנכס כיום עדיין במצב שהוא בלתי ראוי לשימוש, מוזנח ופרוץ.

16.        טענת הנתבעים כי הפסקת ניהול המאפיה בנכס נכפה עליהם על ידי העירייה, אינה סבירה. דרישת העיריה, לחדול מלנהל את המאפיה, מבוססת על תוכניות משנת 1993 ועל כן לא ברור מה הקשר בינה לבין הפסקת פעילות הנתבעים בעסק כבר בשנת 1991. לפי עדות הנתבע 1 עצמו, הם הפסיקו פעילות בעסק עקב מצבם ולאו דווקא עקב דרישות העירייה. הנתבע 1 העביר פעילותו לעסק אחר ("אולמי איריס") עוד בשנת 1986 ואילו הנתבע 2 סגר את העסק בשנת 1991 בשל גילו המתקדם ומצבו הרפואי.

17.        אם הנתבעים היו באמת מעוניינים לנהל את העסק אחרי שנת 1991, והעיריה היא זו שעמדה בדרכם, הם היו יכולים להציג ראיות לכך, שניסו לקבל היתרים להמשך פעילות או שהיו במגעים משמעותיים מול העירייה בעניין זה. העדר ראיות בעניין זה, מחליש את גירסת הנתבעים.

18.        אינני מקבל את טענת הנתבע 1 כי מצבו הרפואי מהווה הצדק לאי תשלום דמי השכירות. בהקשר זה הוא נטען, שהוא עבר אירוע מוחי ואשפוז בשנת 1991. בשנת 1991 הנתבע 1 למעשה כבר עזב את העסק בנכס, לטובת ניהול עסק אחר (אולם אירועים). כמו כן לאחר שנת 1991 הנתבע 1 המשיך לנהל את אולם האירועים. מכאן שאין קשר בין מצבו הרפואי לבין עזיבת העסק בנכס נשוא התביעה.

19.        הוכח שהנתבעים לא שילמו את דמי השכירות ונטשו את הנכס במשך שנים רבות. כמו כן הוכח שלנתבעים אין כל כוונה ממשית לחזור לנכס לצורך ניהול עסק או להמשיך להחזיק בו.