פסק-דין בתיק א 2015/01

1.         הוריה של התובעת 1 (להלן: " התובעת". ההורים, משפחת לוי - פליקס, יכונו להלן למען הנוחות גם   " התובעים"), רכשו בשנות ה-30 של המאה שעברה זכויות במגרש במושב שער חפר -  בית יצחק. שטחו של המגרש שנרכש היה 16 דונם (המגרש יכונה להלן: " המגרש  המקורי"). התובעים בקשו בתביעה הנוכחית להצהיר כי הזכויות במגרש בשטח של 9.6 דונם הצמוד למגרש המקורי שנרכש על ידיהם, והרשום כיום בבעלות קק"ל (להלן: " מגרש המריבה"), שייכות להם.

            התובעים טענו כי מגרש המריבה הוקצה להם עוד בשנות ה-50 של המאה הקודמת. אולם, כתוצאה ממעשי תרמית והונאה של הנתבעת 1 (להלן: " האגודה"), והנתבע 2 (להלן: " המינהל"), לא נודע להם על הזכויות הללו עד לסמוך לפני הגשת התביעה.

            התובעים, שלא היו חברים באגודה, האמינו - כתוצאה ממצג שווא שהוצג להם, כי קיים קשר בין העובדה שהם אינם חברים לאגודה לבין זכותם לקבל זכויות במגרש המריבה, לצורך השלמת שטח המשק שלהם לשטח של 25 דונם.

2.         התובעים טענו כי החלו לערוך בירורים בנושא, לאחר שבחודש מרץ 2000 נודע להם כי האגודה מבקשת לחלק קרקעות במושב, כדי להשלים שטח של משקים קטנים עד לשטח של 20 דונם. התובעים סברו מלכתחילה כי הם מופלים לרעה לעומת חברי האגודה, ואף הגישו תובענה (בה. פ. 412/00), בה עתרו להסרת האפליה והקיפוח. רק לאחר חקירה מורכבת, הבינו התובעים - כך הם טוענים - כי יש להם זכות במגרש המריבה.

3.         יובהר עוד כי מגרש המריבה היה במשך תקופה ארוכה בבעלות משפחת גרינבאום, כחלק מהמשק שלהם.

            משק גרינבאום הוא בשטח כולל של כ-25 דונם, והוא כולל חלקה א' בשטח של 7.974 דונם, וחלקה ב' בשטח של כ-17 דונם.

            הנתבעים 3-6 (להלן: " אפרתי") רכשו בחודש ספטמבר 1988 את משק גרינבאום, ובכלל זה את מגרש המריבה. מאז סוף שנת 1988, מתגוררים אפרתי במשק שרכשו.

ההליכים הקודמים בתביעה

4.         הנתבעים הגישו בזמנו בקשה  (בש"א 24278/00), בה עתרו לסילוק על הסף של התביעה מטעמי התיישנות. בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ברון) קבע כי מאחר שהמגרש הוא "מקרקעין מוסדרים", די בכך כדי לדחות את טענת ההתיישנות, לאור ס' 159ב' לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין").

            על החלטה זו הוגשה בקשת רשות ערעור. בהחלטתו של בית המשפט העליון (רע"א 7052/01, כב' השופטת דורנר), נקבע כי הזכות הנטענת על ידי התובעים היא זכות אובליגטורית במגרש, שכן היא לא נרשמה על שם התובעים. לכן, תקופת ההתיישנות לגביה היא 25 שנה (מכוח ס' 5(2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות"). מאחר שפרק זמן זה כבר חלף, הרי שהתביעה התיישנה. עם זאת, כב' השופטת דורנר קבעה כי יש להחזיר את הדיון לבית משפט המחוזי לצורך בירור טענת התרמית והונאה, לפי ס' 7 ו-8 לחוק ההתיישנות.

5.         בהחלטה מאוחרת יותר, קבע בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ברון, בבש"א 12064/03), כי יש תחולה לחריג שבס' 7 לחוק ההתיישנות, כי ניתן לבסס את טענות המירמה של התובעים על ס' 56 לפקודת הנזיקין, וכי הידיעה הממשית על המירמה של האגודה נודעה לתובעים לכל המוקדם בתחילת שנת 2000. עם זאת נקבע כי אין תחולה להוראת ס' 8 לחוק ההתיישנות.

            גם על החלטה זו הוגשה בר"ע (רע"א 4951/04), שנדונה בפני כב' השופט גרוניס. הבקשה נדחתה תוך שבית המשפט קבע כי מן הראוי שההליך יתנהל עד תומו על סמך תשתית עובדתית שתוכח. כב' השופט גרוניס קבע כי אין לומר שזכיית אפרתי בכל הנוגע לסוגיית ההתיישנות הינה ודאית או אף קרובה לכך, גם בהתחשב באפשרות תחולתו של ס' 8 לחוק ההתיישנות - אפשרות שנדחתה על ידי בית המשפט המחוזי.

            עולה מכל האמור לעיל, כי נותרה לתובעים האפשרות להוכיח כי התביעה לא התיישנה, למרות שתקופת ההתיישנות חלפה, מכוח תחולתה של הוראת ס' 7 לחוק ההתיישנות, ואף מכוח הוראת ס' 8 לחוק הנ"ל, אפשרות שנותרה פתוחה ככל הנראה, לאור החלטתו הנ"ל של כב' השופט גרוניס.

6.         התובעים הגישו במסגרת התביעה הנוכחית, בקשה לצו מניעה זמני (בש"א 21099/01), שימנע מאפרתי לתפוס חזקה במגרש המריבה, ושיורה להם להשיב את המגרש למצבו ביום הגשת התביעה. בית המשפט (כב' סגה"נ השופט זפט) דחה את הבקשה, וקבע כי אם בסופו של דבר, ייקבע כי מגרש המריבה כלול בשטח התובעים, כל פעולה שתעשה בינתיים במגרש תהא ניתנת לביטול, ולא יהיה בה כדי לפגוע בזכות התובעים. בהתאם להחלטה הנ"ל, התחייבו אפרתי בכתב, כי אם ייקבע כי לתובעים זכות עדיפה על המגרש, הם ימסרו את המגרש לתובעים ללא כל תביעת פיצויים עבור השבחת הקרקע.

            יצוין עוד בהקשר זה, כי כב' השופט זפט החליט ביום 14.4.00, כי על האגודה להקצות יחידה בת 9.6 דונם, לצורך הבטחת תביעתם של התובעים, למקרה שהתביעה נגד האגודה תתקבל, אך יקבע כי טענות אפרתי לפיהן זכויותיהם גוברות על אלה של התובעים יתקבלו אף הן. החלטה זו ניתנה בעקבות הצהרתו של ב"כ האגודה, עו"ד הכט, לפרוטוקול, לפיה בכל חלוקה של קרקע על ידי האגודה "יונחו בצד" 9.6 דונם שלא ייכללו בקרקעות המחולקות על ידי האגודה.

7.         יצויין כי גם המינהל הגיש בקשה לסילוק על הסף, לאחר שניתנו כל ההחלטות הנ"ל. לטענתו, מאחר שעל פי ההחלטה של כב' השופטת דורנר, ניתן להתגבר על טענת ההתיישנות רק מכוח ס' 7 לחוק ההתיישנות, ומאחר שכנגד המינהל לא נטענה טענת תרמית, הרי יש לסלק על הסף את התביעה נגדו. בקשה זו נדחתה בהחלטה מיום 22.6.05, בה נקבע כי על פי כתבי הטענות, כוללת חזית המחלוקת גם טענת מירמה כנגד המינהל.

            עוד יש להבהיר כי בישיבת יום 30.10.05 הסכימו הצדדים לוותר על חקירות נגדיות של המצהירים על תצהיריהם, ולסכם על סמך חומר הראיות כפי שהוא בתיק בית המשפט.

            לאחר שנסקר הרקע שלעיל, נבחן את טענותיהם של הצדדים.

טענות התובעים

8.         טענתם העיקרית של התובעים, היא כי הם לא ידעו שהוקצו להם זכויות במגרש המריבה, משום שנציגי האגודה הציגו להם מצג כאילו הם אינם זכאים להקצאה, שכן הם אינם חברים באגודה. לכן, הם לא ידעו על הגזל במשך כל השנים.