פסק-דין בתיק א 2012/05

1.         בשלהי שנת 1998 סיים התובע, שהיה באותה עת קבלן לעבודות בניה, עבודה בפרוייקט במושב צורן, ובקש לפנות מן האתר את הציוד וכלי העבודה שהיו ברשותו, הכוללים רגלי ברזל, קרשים, לוחות בנין ופיגומים (להלן: "הציוד").

2.         הואיל והתובע מתגורר בגוש חלב, בצפון הארץ, ומאחר והעבודות אותן עתיד היה לקבל אמורות היו להתבצע במרכז הארץ, סוכם עם הנתבע כי הציוד יונח בחלקת אדמה סמוכה לביתו של הנתבע בכפר קלנסווה.

3.         לטענת התובע, בחודש פברואר 1999, משהתקשר בעבודות קבלנות שנועדו לביצוע ברמת ישי ובנצרת, פנה אל הנתבע כדי לקבל חזרה לידיו את הציוד שהונח בסמוך לביתו. בהגיעו למקום הופתע לדבריו לגלות כי חלקו של הציוד חסר. לגרסת התובע, באותו מעמד טען בפניו הנתבע כי בנו מוחמד לקח חלק מן הציוד והוא התחייב להחזירו בשלמותו. הצדדים סיכמו כי פינויו והובלתו של הציוד מן השטח תושלם תוך שבוע ימים. לטענת התובע, משהגיעו שתי משאיות מטעמו לפנות את הציוד בחלוף שבוע, גילה כי לא נותר במקום דבר. כעבור מספר ימים, משהגיע התובע בעצמו אל הנתבע, התנצל הלה בפניו והבטיח לו להחזיר את הציוד בתוך חודש לכל המאוחר. מאז אותה פגישה נהג הנתבע להתחמק ולדחות את התובע בלך ושוב, עד שלא נותרה בידו ברירה אלא להגיש תביעה זו המונחת בפניי.

            בתביעתו עתר  לחייב את הנתבע בפיצוי בגין שווי הציוד המסתכם בסך 564,000 ש"ח.

4.         הנתבע העלה טענת סף, לפיה דין התביעה להדחות מחמת התיישנות, שכן לפי דבריו הונח הציוד בחלקתו עוד בתחילת שנת 1996 ונלקח על ידי התובע חודשים ספורים לאחר מכן. בכל מקרה, כלל האירועים הרלוונטיים המועלים בתביעה התרחשו במהלך שנת 1996 ומשכך, חלפה לגביהם תקופת ההתיישנות.

            לגופו של עניין, הכחיש הנתבע את טענות התובע לפיהן העלים את הציוד או מכר אותו לצדדים שלישיים. הנתבע אישר כי הציוד הונח במקום בהסכמתו, אם כי טען כי מדובר במקרקעין שהם בבעלות משותפת שלו ושל אחיו יחד עם עיריית קלנסווה. לדבריו, חודשים אחדים לאחר אחסנת הציוד, הגיע התובע עם מספר משאיות והוציאו מן השטח. הנתבע הוסיף כי משך כל השנים שחלפו מאז, מעולם לא פנה אליו התובע בכל דרישה או טענה לגבי כך שהציוד חסר.

5.         הנטל להוכחת טענת הסף, היינו כי התביעה התיישנה, מוטל על המעלה את הטענה, קרי על הנתבע. על מנת להצליח בטענתו זו, היה עליו לבסס בראיות ממשיות את גרסתו כי האירועים נשוא הדיון התרחשו בשנת 1996, כתשע שנים לפני הגשת התביעה.

            בחינה של הראיות שהוצגו בפניי מעלה כי לא עלה בידי הנתבע להוכיח  המועד המדויק שבו התרחשו אותם אירועים. התובע לא הקל על המלאכה משטען כי כל המסמכים הנוגעים לפרוייקט שביצע ביישוב צורן נלקחו ממנו על ידי רשויות המס במסגרת חקירה שהתנהלה נגדו.  לדבריו, לא נותר בידו כל מסמך מאותה תקופה. טענה זו תמוהה בעיניי בשים לב לכך שהתובע הגיש חוות דעת של מומחים מיום 14.12.05 לעניין היקף הציוד שנדרש לצורך ביצוע העבודה בצורן (ת/2). בחוות דעת זו ציינו המומחים הנ"ל כי עיינו בחוזה שנחתם בינו לבין היזם של הפרוייקט בצורן וכן קיבלו לידיהם חשבוניות ומסמכים שונים הקשורים לאותו פרוייקט. לא ברור אם כן כיצד זה נעלמו אותם מסמכים מרשות התובע משנדרש להציגם בבית משפט. אתייחס לכך בהמשך, אולם בהקשר לטענת ההתיישנות, אני רואה לציין כבר כי איני מאמין לגרסתו של התובע לפיה לא נותר בידו כל מסמך מאותה תקופה.

            יתרה מזו, בחקירתו הנגדית העיד התובע כי החברה היזמית עמה התקשר לביצוע העבודה בצורן נמנעה מלשלם את המגיע לו, ובשל כך נאלץ להגיש נגדה תביעה (עמ' 5 שורה 12 לפרוטוקול). תמוה הדבר מדוע לא הציג התובע תביעתו זו כדי לאושש טענתו כי העבודה באותו אתר הסתיימה בשנת 1998 ולא כפי שטען הנתבע.

            אלא שהתהיות אליהן הפניתי לעיל, אין בהן די על מנת לבסס את טענת ההתיישנות שהועלתה מפי הנתבע. משלא הורם הנטל לעניין זה, דין הטענה להדחות.

6.         מושכלת יסוד היא שהנטל להוכחת התביעה מוטל על התובע, בבחינת המוציא מחברו עליו הראיה. על מנת להרים נטל זה נדרש התובע להציג תשתית ראייתית מספקת במידה המתחייבת במשפט האזרחי, להוכחת כל אותן עובדות המקימות לו את עילת תביעתו כנגד הנתבע.

            מטעם התובע העידו שני עדים לגבי השתלשלות האירועים הרלוונטיים. בנוסף, נחקר התובע עצמו ארוכות בחקירה נגדית על ידי ב"כ הנתבע. עדותו של התובע נראתה לי בעייתית מכמה בחינות, וגרסתו העלתה תהיות קשות, עד כי הגעתי לכלל מסקנה שאין ליתן בו אמון. אתייחס לעיקרם של דברים כלהלן:

6.1        בחקירתו הנגדית טען התובע כי במעמד הובלת הציוד לשטחו של הנתבע, ערך לעצמו רשימה המפרטת את כלל הציוד שהונח במקום (עמ' 6 שורה 12 לפרוטוקול). בהמשך הוסיף כי (עמ' 8 שורה 9 לפרוטוקול):

"בעת שהכנתי את הרשימה אתה שואל אם הכנתי בנוכחות הנתבע אני משיב שלא היה לי כל חשד כלפיו.  לא חשדתי בו כלל. עשיתי את זה לעצמי ולא בשבילו ושיום אחד אולי אתבע אותו. לא עלה לי בראש דבר כזה".

            עיון באותה רשימה מגלה, למרבה הפלא, כי היא הוכתרה במילים "רשימת ציוד שמכר חסן אבו רעד". אם אותה רשימה אכן נערכה במעמד הובלת הציוד לחלקתו של הנתבע ואם באותו מועד התובע כלל לא חשד בנתבע, כיצד זה ידע כי יבוא יום והנתבע ימכור את הציוד. לשאלה תמוהה זו לא ניתן כל הסבר בעדותו של התובע. יתר על כן, אם אכן אותה רשימה נועדה לשימושו האישי של התובע ולצורך תיעוד היקף הציוד שהושאר אצל הנתבע, מדוע ראה לציין בה את שוויו של הציוד. גם לתמיהה זו לא ניתן כל הסבר והדברים מערערים - לדעתי - באופן יסודי את אמינותו של התובע ומהימנות גרסתו.

6.2        חרף העובדה שהציוד הועלם על ידי הנתבע עוד בשנת 1998, לפי טענת התובע, ועל אף שמדובר בציוד יקר ערך ששוויו עולה על חצי מליון שקלים, לא נקט התובע משך שנים ארוכות בכל פעולה או צעד כלפי הנתבע. המעשים אותם מייחס התובע לנתבע הנם למעשה גניבה. אלא שהתובע לא ראה לפנות כלל למשטרה ולהגיש תלונה בגין כך. גם בנקיטת ההליך האזרחי התמהמה התובע והגישו כמעט על סף תקופת ההתיישנות. בהתחשב בכך שמדובר בציוד יקר ערך  ששוויו על פי הנטען מגיע כדי מאות אלפי שקלים, שתיקתו של התובע וישיבתו בחיבוק ידיים, מפתיעים  מאוד ובלתי סבירים.

6.3        מעדותו של התובע עולה שכאשר ביקש לקבל חזרה לידיו את הציוד, הגיע תחילה בעצמו בלוויית בנו אביב ואחד, זיאד זידאן. באותו מועד הגיע התובע ברכבו הפרטי, ללא רכב משא או ציוד עזר להעמסת הכלים והציוד. ביקורו נועד לצורך תיאום מועד לביצוע ההובלה. באותו מעמד גילה התובע כי חלקו של הציוד חסר והנתבע הבטיח לו כי זה יוחזר תוך שבוע. הצדדים סיכמו כי הפינוי ייעשה תוך שבוע ימים ואכן במועד הקבוע  שלח התובע משאיות להעמסת הציוד אליהן נתלווה בנו אביב וזיאד זידאן. משהגיעו לשטח, גילו כי לא נותר דבר מן הציוד שהיה במקום.  זו גרסת התובע.

6.4        כאמור, שניים העידו מטעם התובע לעניין השתלשלות האירועים המתוארת לעיל.  העד חסן סארה סיפר בחקירתו הנגדית כי נתבקש על ידי התובע לסור יחד  עמו לשטח על מנת לפנות את הציוד - "אתה שואל אם ידעתי שאני לא הולך להעמיס ציוד ומה התובע אמר לי אני משיב שהוא ביקש שאצטרף אליו להביא את הציוד" (עמ' 12 שורה 16 לפרוטוקול). הואיל והתובע עצמו טען כי היה במקום פעם אחת לצורך תיאום ההובלה, וכי באתו ביקור גילה כי רק חלקו של הציוד חסר, הדעת נותנת כי זה הביקור אליו נתלווה העד סארה. אלא שלהבדיל מהתובע אשר העיד כי באותו שלב חסר רק חלקו של הציוד, העיד מר סארה כי במקום לא נמצא דבר - "כאשר הגעתי לשם לא ראיתי כלום... אני זוכר שנכנסנו לשטח והוא היה ריק... השטח היה ריק" (עמ' 12  שורה 18 לפרוטוקול).  נכון הוא שהתובע הגיע לדבריו אל ביתו של הנתבע מספר פעמים לאחר מכן, אולם אותן פעמים היו לאחר שכבר היה ברור כי הציוד אינו בנמצא בשטח. משטען העד סארה כי מטרת הנסיעה שלו עם התובע היתה לצורך העמסת הציוד, ברי כי לא מדובר באחד מאותם ביקורים מאוחרים יותר. סתירה זו מתווספת לכל האמור לעיל ומערערת את אמינות גרסתו של התובע.

6.5        לבד מאותו עד, העיד מטעם התובע גם מר זיאד זידאן. על אף שעדותו תמכה באופן כללי בגרסה שהובאה מפי התובע, לא מצאתי שיש בה כדי לשנות את התוצאה. זאת, לנוכח התמיהות עליהן הצבעתי לעיל.