פסק-דין בתיק א 20091/02

1.         התובע יליד שנת 1938, שימש בזמן הרלוונטי לתביעה כממונה על החינוך הערבי במשרד החינוך. הנתבעת ילידת שנת 1945 שימשה אותה עת כמפקחת על גני הילדים במגזר הערבי במחוז הצפון, במשרד החינוך והתרבות.

2.         ביום 23.4.01 הוגש כנגד התובע על ידי נציבות שירות המדינה כתב אישום שייחס לו עבירות לפי סעיפים 17 (2) ו- (3) לחוק שירות המדינה ( משמעת ), התשכ"ג-1963, שעניינן עשיית מעשה בעל אופי מיני כלפי הנתבעת.

            בכתב האישום צויינו העובדות כדלקמן:

" במהלך שנת 1996 או בסמוך לכך, במועד שאינו ידוע במדויק לתביעה, נהג הנאשם ברכבה של המתלוננת. במהלך הנסיעה, קרוב לביתו של הנאשם, הניח הנ"ל את יד ימינו על כתפיה של המתלוננת וליטפם, תוך שהוא גולש לכיוון זרועות ידה. המתלוננת הסירה את ידו מעליה, אך הוא שם שוב את ידו עליה, ניסה לקרבה אליו בכוח וקירב את פניו לפיה. המתלוננת בתגובה דחפה אותו וסטרה לו על מנת שיחדל ממעשהו, וצרחה לעברו:" תתבייש לך אנחנו כמו בני משפחה" ו- "אני אצעק וכל השכונה תשמע אותך"."

3.         ביום 14.10.01 החל הדיון בבית הדין למשמעת של עובדי המדינה בחיפה ( להלן "בית הדין" ). התובע כפר בהאשמות שיוחסו לו, ולאחר שמיעת עדי התביעה טען כי אין להשיב על האשמה. ביום 22.8.02 נתן בית הדין את החלטתו שבה קבע כדלקמן:

" 14.   בתובענה זו התביעה לא הצליחה בפרשתה לעמוד בנטל הבאת הראיות שהיה מוטל עליה, ובמיוחד בשל כך שבית הדין לאחר שבדק, בחן וניתח את גירסתה של המתלוננת ומצא בה סתירות ותהיות כמבואר לעיל, אשר פרמו פרימה של ממש במידת האמון שיכולנו להעניק לגירסתה באותה ראייה מרכזית, ובכוחה הראייתי כעדות מרכזית עד אשר ששום ערכאה שיפוטית, גם לא ביה"ד, אינם יכולים להסתמך על גירסה מסוג זה.

15. בשל הבקיעים העמוקים באמינותה כפי שהצבענו בקביעותינו לעיל, ובשל אותו העדר אמון שנתנו לגירסה, נשמט הבסיס מאותן ראיות בסיסיות שהיה על התביעה להביא בפרשתה. אנו מקבלים את טענת הנאשם שנטענה בפנינו, כי אין להשיב לאשמה או בלשונה של תקנה 32 לתקנות הדיון "כי האשמה לא הוכחה אף לכאורה". ( ההדגשה במקור, כ.ג' )

16. ואשר על כן אנו מזכים ( ההדגשה במקור, כ.ג' ) את הנאשם מן העבירות שיוחסו לו בכתב התובענה."

4.         בעקבות ההחלטה הנ"ל הגיש התובע בקשה לתשלום הוצאות ההגנה כנגד נציבות שירות המדינה על פי סעיף 23 לחוק שירות המדינה ( משמעת ), תשכ"ג-1963, ובמקביל הגיש את התובענה הנוכחית, ובה עתר לחייב את הנתבעת בתשלום פיצויים בגין הנזק והסבל שנגרמו לו כתוצאה מהגשת כתב האישום שבבסיסו עמדה תלונתה השקרית של הנתבעת, על פי הנטען. 

יצויין כי הבקשה לתשלום הוצאות ההגנה נדחתה על ידי ביה"ד בהחלטה מיום 21.11.02.

            הנתבעת הגישה כתב תביעה נגדית ובו עתרה לחייב את התובע לפצותה בגין הנזקים הנפשיים והבריאותיים ( התפרצות מחלת הסכרת ) שנגרמו לה, בעקבות הטרדותיו של התובע, על פי הנטען.

5.         המסגרת הדיונית

כל אחד מהצדדים הגיש על פי החלטה מקדמית בתיק, תצהירי עדויות ראשיות בצירוף תיק מוצגים מטעמו.            

בישיבת קדם משפט שהתקיימה בפני כב' השופטת נתנאל שרון ביום 11.12.03, הצהיר ב"כ התובע כי קיימים עדים שהעידו בהליך המשמעתי ועדים נוספים אשר אינם בשליטתו, וביקש רשות להעידם ללא תצהירים.  לגבי אותם עדים הצהיר ב"כ התובע כדלקמן:

" לגבי העדים שהעידו בבית הדין למשמעת אני מציע שיוגש פרוטוקול העדות וחברי יוכל לחקור אותם וכן אני מציע שיוגש פרוטוקול העדות של הנתבעת ואחותה ואני אוכל לחקור אותן. אני שומר לעצמי זכות לטעון כנגד כל ראייה שתוגש".

ב"כ הנתבעת הצהיר כי גם לו יש עדים נוספים.

6.         בעקבות המעבר לשיטת המוקד הועבר התיק לשמיעה בפניי.

בפתח ישיבת ההוכחות, הודיעו ב"כ הצדדים כי הגיעו ביניהם לידי הסכמה דיונית ולפיה ינתן פסק דין בתביעה ובתביעה הנגדית על סמך החומר הקיים בתיק, קרי ללא צורך בחקירות נגדיות. להסכמה הנ"ל ניתן תוקף של החלטה לבקשתם של ב"כ הצדדים.

השתלשלות העניינים הנ"ל תוארה בהרחבה כמצויין לעיל מפאת חשיבות העניין כפי שיבואר בהמשך.