פסק-דין בתיק א 1998/04

פתח דבר

1.         א.         לפנינו בקשתה של חמו דוד ובניו (1997) בע"מ (להלן: "התובעת") נגד יובל ירדן  

בניה ופיתוח בע"מ (להלן: "הנתבעת" או "המחזיקה") לאישור העיקול הזמני, שהוטל בבש"א 4884/03. בהתאם לתקנה 378 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנות סדר הדין האזרחי" הבקשה נידונה כתביעה. מכאן הכינויים "התובעת" ו"הנתבעת" לעיל. מאז הוגשה הבקשה ניתן פסק הדין בתיק העיקרי, ת.א. 6647/03, בו תבעה התובעת דנן את מר אברהם אוחיון, ביום 29/04/07. בפסק הדין חוייב האחרון לשלם לתובעת את הסך של 63,778.50 ש"ח, אשר ערכם נכון ליום הגשת סיכומי התובעת בתיק זה (ביום 04/03/08) הוא 67,813 ש"ח. על כן, עתרה התובעת בבקשתה נשוא תביעה זו, לאשר את העיקול הזמני מיום 24/12/03 בבש"א 4884/03 בסך 67,813 ש"ח בערכם ליום 04/03/08.

ב.         בהתאם להודעה המשותפת מיום 01/07/07, שניתן לה תוקף של החלטה, הסכימה הנתבעת לעובדות הנטענות על ידי התובעת. גם לא חלקה הנתבעת על עצם סכום העיקול, אשר לאישורו עותרת התובעת. לכן, כפי שיבואר להלן, תיק  זה ייסוב סביב שאלה אחת בלבד: האם על רקע החלטת כב' השופטת נצר מיום 20/10/03 בבש"א 3671/03 (אשר עיקרה יובא להלן) ונוכח שביתת בתי המשפט מיום 19/10/03 עד יום 05/01/04, בעת קבלת הנתבעת, המחזיקה, את הודעת העיקול הנידון ביום 15/01/04, העיקול הנידון עוד היה בתוקף?

העובדות הצריכות לעניין

2.         העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן:

א.         התובעת הגישה שטר לביצוע נגד הקבלן המשנה של הנתבעת בשם אברהם אוחיון (להלן: "אוחיון"). במסגרת תיק ההוצאה לפועל, הוטל עיקול על כספים, המגיעים לאוחיון מן הנתבעת (להלן: "עיקול ההוצאה לפועל"). בהליכי ההוצאה לפועל נחקר נציג הנתבעת ביום 09/07/03 ובמהלך הדיון הגיעו התובעת והנתבעת להסכמה, לפיה הנתבעת (בתור המחזיקה) תעביר ללשכת ההוצאה לפועל את הסך של 74,085 ש"ח ביום 15/08/03 (הסכום עולה על סכום אישור העיקול הזמני המתבקש לפנינו). להסכמה זו ניתנה תוקף של החלטת כב' ראש ההוצאה לפועל.

ב.         מעט לאחר מכן, הגיש אוחיון התנגדות לביצוע השטר. ההתנגדות הועברה לבית המשפט וכב' הרשמת גרבי קבעה בהחלטתה מיום 14/07/03 בבש"א 5524/02 כי התובעת מנועה מלעשות כל דיספוזיציה (כלשונה - ג'ט"ל) בסך 74,085 ש"ח, שעוקלו, שהסכום הנ"ל עדיין מעוקל, שהעיקול יישאר בתוקף עד למתן החלטה אחרת, אך שהנתבעת לא תעביר את הסכום הנ"ל ללשכת ההוצאה לפועל בהתאם להחלטת ראש ההוצאה לפועל מיום 09/07/03.

ג.          ביום 19/10/03 פרצה שביתה בבתי המשפט, כפי הודעתו של מנהל בתי המשפט מיום 20/10/03, אשר נמשכה עד יום 5/1/04.

ד.         במסגרת התנגדותו לביצוע השטר, עתר אוחיון לסילוק התובענה נגדו על הסף. נוכח הפגמים בבקשה לביצוע השטר אכן מחקה כב' השופטת נצר בהחלטה מיום 20/10/03 בבש"א 3671/03 את בקשת ביצוע השטר נשוא התובענה על הסף. זאת תוך הקביעה, כי הליכי ההוצאה, שננקטו, בטלים למעט עיקול ההוצאה לפועל.

אשר לעיקול הנ"ל קבעה כב' השופטת נצר כהאי לישנא:

1. "...הנני להורות על עיכוב ביטולו של צו העיקול, כך שעיכוב זה ימשיך לעמוד בתוקפו למשך 30 יום נוספים, על מנת ליתן בידי התובעת סיפק להגיש תביעה על פי השטר ובד בבד עימה, ככל שתמצא לנכון לעתור למתן צו עיקול זמני, על פי תקנות 374 לתקסד"א.

למותר לציין כי אם לא תוגש תביעה ולא תבוא בקשה לעיקול, כי אז צו עיכוב ביטולו של העיקול, יבוא לסיומו בחלוף 30 יום מהיום.

לתשומת לב לשכת ההוצל"פ, כל יתר הליכי ההוצל"פ שננקטו כנגד החייב בתיק הוצל"פ הנ"ל בטלים, כאשר העיקול כאמור אצל המחזיק הנ"ל (התובעת שלפנינו - ג'ט"ל), ביטולו יעוכב למשך 30 יום".

ה.         ביום 18/11/03 נוכח שביתת בתי המשפט שלחה התובעת את כתב התביעה השטרית, כאמור בהחלטה הנ"ל של כב' השופטת נצר, לבית המשפט ביחד עם בקשת עיקול זמני בדואר רשום. עקב העיצומים פתחה מזכירות בית המשפט את תיק התביעה הנ"ל ביום 22/12/03 וביום 25/12/03 ניתן צו העיקול (להלן: "עיקול בית המשפט"). ביום 15/10/04 הומצא עיקול בית המשפט לנתבעת.

ו.          ביום 25/10/04 הודיעה הנתבעת לבית המשפט, כי יש בידיה הסך של 15,201.87 ש"ח, אשר היא מחזיקה לטובת התובעת, וכי מלבד הסכום הנ"ל, אין בידיה עוד כספים, המגיעים לאוחיון.

טענות הצדדים

3.         א.         טענת התובעת, בתמצית, היא שכאשר קיבלה הנתבעת את הודעת עיקול בית המשפט ביום 15/01/04, תוקפו של העיקול נשמר ברצף. הכיצד, אם ביום 20/10/03 עיכבה כב' השופטת נצר את ביטולו של העיקול ב- 30 יום, ואילו עיקול בית המשפט הוטל ביום 25/12/03?

לדידי התובעת, הוארך עיכוב ביטול העיקול על פי החלטתה הנ"ל של כב' השופטת נצר באמצעות תקנה 5 לתקנות בתי המשפט ולשכות ההוצאה לפועל (סדרי דין בתקופת שביתה או השבתה של עובדים), התשמ"א - 1981, (להלן: "תקנות השביתה"), אשר קובעת: