פסק-דין בתיק א 19966/03

רקע ועובדות

1.         התובעת הגישה תביעה זו נגד הנתבע להשבה מלאה של כספים אשר שולמו לנתבע.  התובעת דורשת את השבת הכספים מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט וכן בגין הפרת הסכם.

מחומר הראיות שהוגש מתברר כי התובעת משלמת לרופאים העצמאים העובדים בשירותה תמורה כספית על בסיס מספר המבוטחים הרשומים אצלם. הרופא העצמאי מדווח מדי רבעון על מספר המבוטחים הרשומים אצלו, וזכאי לתשלום סכום התעריף שנקבע בהסכם עמו עבור טיפול לכל נפש. ביום 26.06.01 נחתם בין התובעת לנתבע, ד"ר זידאן, הסכם למתן שירותי רפואה כעצמאי (נספח א' לסיכומי התובעת) (להלן: " ההסכם"). על פי ההסכם התחייב הנתבע ליתן למבוטחי התובעת שירותים רפואיים החל מיום 1.7.01 לתקופה של שנה אחת. עפ"י סעיף 47 להסכם חידוש ההסכם היה אמור להיות אוטומטי מידי שנה, אלא אם הודיע אחד הצדדים על סיומו 3 חודשים מראש.

2.         על פי תנאי ההסכם התחייב הנתבע לקיים מרפאה בשכונה המזרחית בעוספיא ולספק שירותי רפואה לפחות ל - 400 מבוטחים בחודש. התובעת התחייבה לשלם לנתבע את סכום התעריף הקבוע בנספח ב' להסכם, לטיפול לנפש, וזאת עפ"י מס' המטופלים אשר נרשמים במרפאתו של הנתבע. התובעת שילמה לנתבע סכום של 11,780.88 ש"ח (השווה לסכום התעריף עבור טיפול ב - 400 מטופלים) במשך שישה חודשים, יולי 2001 עד דצמבר 2001, בסכום כולל של 70,685.28 ש"ח. ברם על פי הדיווחים שהתקבלו אצל התובעת הסתבר כי בחודשים אלו לא נרשם אף לא מבוטח אחד במרפאה כמטופל של הנתבע. יתר על כן, הסתבר לתובעת שהנתבע לא שכר מבנה למרפאה, לא פעל להתחברות לתוכנה של הנתבעת והמשיך לעבוד כרגיל במרפאתו הקיימת ששירתה את מבוטחי קופת חולים מאוחדת. לאור נתונים אלו ביטלה התובעת התקשרותה עם הנתבע ודרשה את השבת הכספים ששילמה לנתבע. תחילה לתמצית טענות הצדדים.

טענות התובעת

3.         התובעת טוענת כי ההסכם בוטל מחמת הפרתו ע"י הנתבע שכן לטענתה הסכומים החודשיים אותם שילמה לנתבע היוו מקדמות על חשבון התמורה הכספית שתגיע לנתבע מהתובעת עבור השירותים הרפואיים שייתן בפועל למבוטחיה. בכל התקופה בה שילמה לנתבע מקדמות לא נרשם אף לא מבוטח אחד במרפאת הנתבע. יתר על כן, לטענתה הנתבע לא נקט אף לא באחת מהפעולות הבסיסיות שנדרשו ממנו כדי שניתן יהיה לבצע את ההסכם. התובעת ממשיכה ומוסיפה כי לא קיבלה כל תמורה עבור הכספים ששילמה לנתבע ומשכך, חלה על הנתבע חובת ההשבה של הכספים שקיבל.

התובעת מכחישה מכל וכל את טענתו של הנתבע כי עפ"י הסכם בע"פ בין התובעת לבינו, הוא זכאי לכספים שקיבל כ"משכורת גלובלית". התובעת מפנה לעובדה כי הנתבע טען טענה זו  בעל פה ללא כל מסמך לביסוס טענתו. וזאת אל מול טענותיה של התובעת המבוססות על ראיות ומסמכים.

טענות הנתבע

4.         הנתבע מכחיש כי הפר את ההסכם בינו לבין התובעת. הנתבע טוען כי הוא ניהל מרפאה עצמאית בשכונה המזרחית בעוספיא זמן רב לפני ההתקשרות עם התובעת. נציג מטעם התובעת פנה אליו וניהל עמו משא ומתן שקדם לחתימת ההסכם. נציג התובעת שידע שהנתבע ימשיך לעבוד במהלך השנה הראשונה להתקשרות גם עם קופת חולים מאוחדת, סיכם עמו כי יספק שירותי רפואה למבוטחי התובעת אשר יופנו למרפאתו. הסיכום היה כי יופנו בסביבות 400 מטופלים לחודש ובחלוף שנה להתקשרות ישקול הנתבע האם להתקשר בהסכם עם התובעת במתכונת הנטענת בכתב התביעה.

לטענת הנתבע התובעת היא זו אשר הפרה את ההסכם בזה שלא הפנתה את מבוטחיה לקבלת שירותי בריאות ורפואה במרפאתו בסדר הגודל הנטען על ידה. לטענתו היה ערוך להעניק שירותי בריאות ורפואה כאשר הסיכום היה שיקבל תשלום עבור שעות הפעילות בה המרפאה תעבוד ואשר התחייב עליהן בהסכם. התשלום אותו קיבל מהתובעת לא היה מקדמות אלא תשלום עבור שעות הפעילות של מרפאתו אשר עמדה לרשות מבוטחי התובעת.

הנתבע חוזר וטוען כי לא התחייב לגייס מטופלים וכן לא לפתוח מרפאה חדשה. ההסכם עליו חתומים שני הצדדים הינו חוזה אחיד, סטנדרטי ושבלוני של הקופה, ואינו הסכם המשקף את ההסכמות וההבנות הקונקרטיות שהושגו בין הצדדים. על כן, ההסכם במתכונתו מכיל פגמים רבים ואינו מבטא את אומד דעת הצדדים ונתון לפרשנויות שונות. יתר מזאת, הנתבע טוען כי ההסכם במתכונתו ועל כל סעיפיו ופרטיו, גורם לשני הצדדים להיות למפרים אחד כלפי השני והן כלפי הקופה השנייה (קופת חולים מאוחדת).

דיון

5.         ביום 24.04.06 הגיעו הצדדים להסכמה לפיה פס"ד בתיק זה יינתן לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984. הסכמה זו קיבלה תוקף של החלטה כמו גם ההסכמה כי בפס"ד יינתן מועד לתשלום וסנקציה במידה והסכום שיפסק לא ישולם במועד שיקבע ע"י בית המשפט. כעת יש לגשת למלאכה.

6.         תחילה למסגרת הנורמטיבית; עקרונות הפסיקה על דרך הפשרה, (לפי סעיף 79 א' (א) וכך גם יש להבין לעניין סעיף 4 ג' לחוק הפלת"ד), נדונו בהלכה בע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג(1)337 . בפרשה זו, עלתה השאלה האם בית המשפט שהוסמך ע"י הצדדים ליתן פסק דין בפשרה רשאי לפסוק על פי הדין המהותי או שאפשרות זו נשללת והוא חייב בכל מקרה לפסוק משהו כפשרה בין עמדות הצדדים. שאלה נוספת שעלתה היא האם בית המשפט יכול במסגרת פסק דין על דרך הפשרה לקבל את התביעה במלואה או לדחותה.

לפני פרשת אגיאופוליס פורש המונח "פשרה" באופן מאוזן, שלא מכריע את הדין באותה סוגיה שבמחלוקת, אלא דובר במציאת דרך ביניים, מעין "שביל זהב"ולא על-פי דקדוקי הדיינים. פשרה  נתפרשה באופן שציפיות הצדדים אף הן כוללות ויתורים מסוימים תמורת קבלת חלק ממה שהתבקש מלכתחילה. כך התבטא השופט אריאל באחד מפסה"ד (ת"א (חי') 707/90 בן אבו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כו(6) 685) כי:

"...המילים 'בדרך פשרה' - באות, כך אני סבור, לאפשר לבית-המשפט לקבוע את התוצאה הסופית, תוך כדי איזון חישובים שונים לכאן או לכאן וכדי להעריך את אותם החישובים לא "קוצו של יוד", אלא בסטייה לכאן או לכאן כדי לעגל את הדברים ולהגיע לתוצאה הנכונה והצודקת ביותר הנראית לו כפתרון הולם בנסיבות המקרה... הקביעה תעשה תוך כדי הערכת הסיכויים והסיכונים...".

ודוגמא נוספת בפס"ד ת"א (ב"ש) 187/93 פרץ נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, דינים מחוזי, כרך כו(3) 977 , שבה בדומה חשב גם השופט לרון כי:

"...פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית-המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק-דין על-פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על-פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שבית המשפט יתן פסק-דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים. זוהי משמעותה של המילה "פשרה" כפי שפורטה במילון אבן שושן... כיוון שכך ועל-פי מהותה היסודית של דרך הפשרה אינני רואה מקום להיכנס לכל פרטי המחלוקת שבין הצדדים ולהכריע בהם... ".

החידוש בהלכת אגיאפוליס הוא שנקבע שם (בעמ' 347), מפי השופט אילן, כי רשאי בית המשפט לפסוק גם על פי הדין, לרבות דחיית התביעה:

 "...בית משפט אשר בעלי הדין מסרו לו הכרעה בסכסוך 'על דרך הפשרה', אינו חייב לפסול את הפסיקה הנראית לו צודקת בנסיבות העניין, רק משום שהיא 'נגועה' בחסרון שהיא חופפת את הדין המהותי..."

השופט טירקל קבע אף הוא, כי הרשות בידי בית המשפט לשקול אם שיקולים שבדין ואם אחרים (בעמ' 349 שם). הנשיא ברק הוסיף ואמר כי " פשיטא בעיני כי בגדרי הפשרה התחשבות בדין היא אפשרית"( בעמ' 350 שם).  במילים אחרות השאלה שנדונה היתה האם בהכרח פסיקה על דרך הפשרה מובילה ל"חיתוך" בין הצדדים או שבית המשפט רשאי במסגרת זו לקבל את התביעה במלואה או לדחותה? בפרשת אגיאפוליס, נקבע כי לא רק בית המשפט מוסמך להתייחס לדין המהותי שבא בחשבון ולא רק שהוא רשאי לקבלת התביעה בשלמותה או לדחותה, אלא נאמר כי פשרה על-פי סעיף 79א(א) אינה שרירותית באופן שכדבר שבשגרה יחצה את המחלוקת לשניים, אלא בית המשפט חייב להפעיל שקול דעת שבו יקח בחשבון שיקולי צדק, יושר, דין מהותי, ראיות, עדויות, פרוצדורה ונסיבות הכוללות של המקרה וכן כל השיקולים הרלוונטיים לצורך ההכרעה בסכסוך. בית המשפט הדגיש כי פשרה מיכנית ללא שקול דעת  החוצה תמיד את התביעה תהיה פסולה בשל היותה שרירותית ובלתי סבירה ומכיוון שהיא לא לוקחת בחשבון את כל יסודות סכסוך בין הצדדים.