פסק-דין בתיק א 19946/04

לפני תביעת שיבוב לתשלום סך 3,404 ש"ח המהווים תשלום שהוציאה התובעת בגין נזקים שנגרמו עקב ת.ד. לרכב שהיה מבוטח אצלה.

הצדדים הודיעו כל אחד בתורו שהם מסכימים למתן פסק דין על דרך סעיף 79א'. העדים העידו וב"כ הצדדים סיכמו.

ב"כ הנתבעים עמד על הטענות המקדמיות שהועלו בכתב ההגנה.

בתחילת הדיון אף דרש לקיים תחילה דיון בטענות אלו ולגרום לסילוק התביעה על הסף אך סירבתי לאפשר דיון שכזה והנני סבור כי במסגרת הדיונית שהוסכמה בין הצדדים, אין מקום לדיון בטענות סף אלא במתן הכרעה לגופו של ענין.

כאשר מבקשים לקיים דיון בטענות סף בעלות משמעות כבדה, יש לעשות זאת במסגרת הדיונית המתאימה, להגיש בקשה מתאימה, להמנע מזימון עדים והוצאתם משגרת יומם ואין ליצור רושם שיש הסכמה להכרעה על דרך הפשרה.

גם לגופו של ענין, אין מקום לסילוק על הסף, צודק ב"כ הנתבעים כי כתב התביעה חסר אך בעובדה שלא צורפו אליו כל הנספחים ושחוות הדעת והתצהיר אינם חתומים (בכתב יד) אין בהם כדי לשמוט את הבסיס מתחת לתביעה ומדובר בפגמים פרוצדורליים וראייתים שניתנים לתיקון וזו גם ההלכה הנוהגת, שכן אין מוחקים תביעה מקום שניתן לתקן פגם מה גם שמהות ההליך על דרך הפשרה היא לדלג מעל "מכשולים" אלו ולאפשר דיון קצר ויעיל שיסיים את המחלוקת המהותית שבין הצדדים, לפחות כך אני רואה את ההליך וכך הוא מתנהל באולמי.

גם אין שום טענה רצינית שהתובעת "פיברקה" את התביעה, שלא היה ביטוח, שלא היה נזק ושהנזק לא שולם בסופו של דבר.

מאידך אין הדעת סובלת שיוגשו לבית המשפט תביעות חסרות שאינן ערוכות כדין ואשר במקרים מסויימים עלולות לגרום נזק ראייתי או אחר לצד השני כאשר נשלפת "הפתעה" בזמן הדיון.

משכך, לא תסולק התביעה על הסף אך בהחלט ינתן משקל לטענות התובעת בענין ההוצאות או נכון יותר העדר ההוצאות.

לגופו של ענין, קיים שוני בגרסאות הנהגים ובעוד גב' עמית-דוד שנהגה ברכב המבוטח אצל התובעת טענה כי דלת משאית הנתבעים נפתחה בעת שהנתבע 1 היה בתוך הרכב, טוען הנתבע 1 כי פתח את הדלת כשהיה בדרכו לעלות למשאיתו.

גרסתה של גב' עמית-דוד הגיונית יותר, יש להניח שהיתה רואה את הנתבע אילו היה עומד מחוץ לרכבו, אילו היתה הדלת פתוחה לרווחה עוד לפני שהגיעה התובעת במקביל למשאית, הרי שהיתה צריכה להראות פגיעה בחזית, בפינה הימנית קדמית או לאורך דופן ימין בחלק הקדמי של רכבה.

העובדה שהתובע לא נפגע ומקום הפגיעה האחורי ברכב התובעת מחזקים את המסקנה כי הדלת נפתחה כאשר רכב התובעת עבר בחלקו את איזור הדלת ואת המסקנה כי כנראה היה הנתבע בתוך רכבו ולא מחוץ לו.

גם ההסבר כי לאחר המכה (ומעבר רכבה של התובעת ס"מ ספורים מגופו של הנתבע 1) הוא העדיף לעלות לרכב להביא ניירות במקום לבדוק את הרכבים, מיקום ורמת הנזק ולברר מה קרה נראה תמוה.

יחד עם זאת, הגם שמעדיף אני את גרסתה של גב' עמית-דוד אין לדבר זה משמעות רבה, שכן עפ"י 2 הגרסאות גם יחד יש להטיל על הנתבעים את מלוא האחריות לאירוע התאונה.

מחדל הנתבע מתחיל מכך שחנה באיזור האסור שאסור לחניה ובתוך צומת.

הסברו שאין ברירה ואין מקום אחר שאפשר לחנות ע"מ לפרוק סחורה אינו עוזר לו, שכן איפה שאסור או איפה שמסוכן, לא חונים.

כך גם לגבי פתיחת דלת, לא משנה אם אדם נמצא מחחוץ לרכבו או בתוך רכבו, לא יפתח את דלת הרכב תוך חסימת נתיב נסיעה מבלי לוודא כי פעולה זו אינה יוצרת סיכון.

הנתבע 1 לא הסתכל לאחור ופתח את הדלת וגרם לתאונה.

לא מצאתי מקום להשית אשם תורם על התובעת, שכן לא הוכחה בפני כל התרשלות מצידה.