פסק-דין בתיק א 19945/04

א.        מהות התביעה וטענות בעלי הדין

1)         בפני תביעה לפינוי דייר ממושכר שחוק הגנת הדייר (נוסח משולב), תשל"ב-1972 (להלן: " החוק"), חל עליה ולחיוב הדייר בתשלום פיצויים בגין נזקי שריפה ולמתן צו אכיפה לתיקון המושכר.

2)         התובעת הינה הבעלים של בית מגורים ברח' יהושע בן נון 16 בת"א (להלן: " הבניין") וכי השכירה ביום 18/5/93 לנתבע דירה בת חדר וחצי בקומת הקרקע של הבניין (להלן: " המושכר") וזאת בשכירות מוגנת ע"פ החוק.

3)         לגירסת התובעת חדל הנתבע מאז חודש אפריל 1997 מתשלום דמי השכירות, וכי תקופה ארוכה "קודם להגשת התביעה", נטש הנתבע את המושכר חדל להשתמש בו ואין לו כוונה לחזור ולהשתמש בו.

4)         התובעת טוענת כי הנתבע חזר בתשובה, וכאברך הלומד בישיבה, כתובת מגוריו העדכנית היא ברח' רמת פולין 66/12 בירושלים.

5)         התובעת ממשיכה וטוענת כי ביום 7/2/03 במהלך אחד מביקוריו הנדירים של הנתבע במושכר הוא גרם לדליקה במושכר, זו כמעט כילתה את המושכר וגרמה לנזקים בדירות סמוכות ובחדר המדרגות בבניין.

התובעת זוקפת את אירוע הדליקה לפתחו של הנתבעת אשר כנטען על ידה הניח בדל סיגריה על מזרון מיטתו במושכר.

6)         התובעת דרשה מן הנתבע תשלום פיצויים בסך 39,000 ש"ח, עלות הנזקים בבניין וכן לתיקון המושכר, אך זה דחה את כל טענותיה.

7)         התובעת טוענת כי הנתבע איבד את הגנת החוק כדייר מוגן וכי מכח הוראות חוזה השכירות, החוק והפסיקה היא זכאית למתן פסק דין לפינוי הנתבע מן המושכר וכן לתשלום פיצויים בסך 39,000 ש"ח.

8)         מנגד הכחיש הנתבע בכתב הגנתו, את מרבית טענות התובעת וכפר בזכותה לקבלת הסעדים להם עתרה.

9)         הנתבע טוען כי מנהל התובעת (להלן: "כהני") לא פנה אליו בכתב או בע"פ, כי שילם לו דמ"ש עד לחודש אפריל 1998 ואף שלח בשיק דמ"ש לתקופה שעד יולי 1998, אלא שכהני בחר שלא לגבותו.

10)       הנתבע כפר בטענת הנטישה וטען כי התגורר במושכר עד למועד פריצת השריפה ובאותו ערב אף ישן הנתבע במושכר. לא זו אף זו הנתבע טען כי לעולם לא זנח את כוונתו לחזור ולהתגורר במושכר לאחר שנזקי השריפה יתוקנו, וכי גילה דעתו זו במכתב ב"כ לב"כ התובעים מיום 8/9/03.

11)       הנתבע אישר כי החל מחודש יוני 2003 הוא לומד בישיבה בירושלים וזאת כי באין לו מגורים אחר - הותר לו להתגורר בישיבה.

12)       הנתבע כפר באחריותו לאירוע הדליקה וכפר בסכומי הנזק להם טענה התובעת.

13)       התובעת הגיבה בכתב תשובה בה חזרה על טענתה לפיה הפסיק הנתבע לשלם דמ"ש מאז אפריל 1997, כפרה בטענת הנתבע כי הציע תשלום דמ"ש וטענה כי עובר קודם לאירוע הדליקה הודיע הנתבע לכהני טלפונית כי הוא עומד להתאבד ובלע גלולות שינה וכי באותו לילה פרצה הדליקה.

התובעת חזרה וטענה כי נטישת המושכר הינה פרי המהפך הרוחני שחל בחייו של הנתבע ללא קשר לדליקה.

עד כאן עיקר טענות בעלי הדין.

ב)         המחלוקת

            המחלוקת הצריכה להכרעה בתובענה זו הינה כדלקמן: