פסק-דין בתיק א 19933/06

1.          התובע הנו מעבידו של מר ירושלמי (להלן "העובד") שנפגע בתאונת דרכים ב 18.6.00, והוא תובע את מבטחת החובה האחראית לפיצוי באותה תאונה. התביעה הנה תביעת הטבה לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964 (להלן "חוק ההטבה"). התביעה  נסבה על תשלומים ששולמו ע"י התובע לעובד ולמוסד לביטוח לאומי בתקופת היעדרותו של העובד בגין אותה תאונה. הצדדים ביקשו שינתן פסק דין ללא חקירות, על סמך סכומים ומסמכים. פסק הדין ניתן על דרך הפשרה לנוכח הסכמת הצדדים (ראה החלטתי מיום 18.4.07, כאשר איש מבין הצדדים לא הודיע על רצונו בקבלת פסק דין רגיל). חרף זאת ולאחר התלבטות, פסק הדין יפרט רובו של המתווה (ולא כולו) ביחס לתוצאה.  זאת לנוכח הפער בין סכום התביעה לבין סכום פסק הדין.

2.     את דעתי לגבי  הדין השליט בסוגיה ועקרונות הפיצוי  הבעתי בהרחבה בפסק דין אחר (ב"כ הצדדים באותו מקרה הנם אותם ב"כ שבתיק זה), הוא פסק הדין בת.א. (חי') 20713/05 ריבוע כחול ישראל בע"מ נ' אישי ישיר לביטוח בע"מ (פרסום נבו) . אני מפנה לאותו פסק דין כחלק מההנמקה בתיק זה, ללא צורך בחזרות.

3.     תקופת אי הכושר בה הכיר המוסד לביטוח לאומי (להלן - "המל"ל) כעולה מהאישור שצורף לסכומים הנה  עד 27.6.00: 10 יום.  המועד של תום תקופת אי הכושר זהה אף באישור התובע שצורף לסכומי הנתבעת, היינו 27.6.00.

4.     כפי שקבעתי אף בעניין הריבוע הכחול, וכפי שנקבע בפסקי דין נוספים (אף בין אותם מייצגים, בבית משפט זה), התביעה היא תביעת סוברוגציה. לפיכך, כמו גם מניתוח לשון החוק, עולה שאין לתובעת זכות לתבוע (בגין תשלומים בימי ההיעדרות  של העובד שנבעו מן התאונה) יותר מאשר יכול היה העובד עצמו לתבוע מן המבטחת בגין אותם ימי היעדרות, אלמלא הוטב נזקו. יש לנכות רכיב המס (עד 25%) ואין להכיר בעלויות מעביד שלא היו מוכרות בתביעת העובד עצמו, על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, אלמלא הוטבו נזקיו. כמו כן משעה ששכר העובד עולה על שילוש השכר הממוצע - אין להכיר ביותר מתקרת השילוש בניכוי רכיב מס הכנסה עד 25%, כאשר ההפסד היומי מתקבל מחלוקת סך זה ל 30 יום בחודש (החישוב בפסק דין זה יערך לפי 30 יום, לצורכי פשרה בהתחשב בטיב ההליך, ולא 25 יום).

5.     שני הצדדים מסתמכים על השכר הרבע שנתי ברוטו שקבע המל"ל לצרכי חישוב השכר ברוטו. 

6.     התובע לא חלק בתגובתו שהוגשה, על הנתונים שהציגה הנתבעת  בסכומיה ביחס לשיעור השכר הממוצע במשק, ואחוז המס שחל בפועל ביחס לתקרת שלוש השכר נכון למועד התאונה.  יש להניח שאכן יש לנכות המקסימום בשיעור 25%, הואיל וכפי שיחוור עבר שכרו של העובד את שילוש השכר.  משכך אראה הנתונים הסטטיסטיים האמורים כמוסכמים.

7.     לפי אישור המל"ל שצורף לסכומי התובע עמד השכר הרבע שנתי עובר לתאונה על 102,406, היינו השכר הממוצע לחודש עלה בשיעור ניכר על תקרת שילוש השכר הממוצע במשק (המובא בחשבון ע"י מל"ל); השכר הממוצע עמד לפי הנטען על 6242 ש"ח נכון לחודש התאונה, כך שהשילוש בניכוי 25% מס עמד על 14,044 ש"ח לחודש.

8.     חלוקת סך זה ב 30 יום לחודש  מניבה הפסד יומי בשיעור נומינלי של  468 ש"ח. אם נכפיל בעשרה  ימי אי כושר נקבל 4680 ש"ח.

מעבר לסך זה לא רשאי היה העובד לקבל בגין הפסד השתכרות, אלמלא הוטב  שכרו באופן משולב ע"י התובע והמל"ל לתקופת ההיעדרות הנובעת מן התאונה. מעבר לסך נומינלי  זה בשערוך - לא רשאי אף התובע לקבל בתביעת הטבה זו (שאחרת נמצא המזיק לוקה ביותר  מאשר 100% של תקרת הנזק לה הוא חשוף לפי הדין הרלבנטי הוא חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים; הפירוט - כאמור בפסק הדין בעניין הריבוע הכחול). 

9.     התובע ככל הנראה לא היה "מעביד מאושר" (אחרת לא נטען אף ע"י הצדדים). המל"ל שלם לעובד דמי פגיעה בגין 8 ימים מבין עשרת ימי ההיעדרות (סע' 93(ב) לחוק הביטוח הלאומי) בסך ברוטו של 4760 ש"ח (בפועל שולם לעובד סכום פחות בגין ניכוי מס הכנסה וביטוח בריאות). היות ואותם ימים נפלו בתקופת הזכאות הראשונה כהגדרתה בחוק הביטוח הלאומי, חייב היה התובע כמעביד להשיב למוסד דמי הפגיעה הנ"ל (ברוטו) לתקופת הזכאות הראשונה, ורשאי היה ברגיל לחזור על המזיק (הנתבעת) להשבת אותו סכום בערכי ברוטו (ראה הניתוח בסעיפים 9(ד) ו 9 (ה) לפסק הדין בעניין הריבוע הכחול). זאת בכפוף לתקרת הסכום הנזכרת בסעיף 8 לפסק דין זה.

10.    ואכן התובע השיב למל"ל, לפי דרישת האחרון, את הסך של 4760 ש"ח בגין תקופת הזכאות הראשונה. זאת עשה בחודש יולי 2000. כמו כן  טוען התובע ששלם לעובד שכר  למלוא תקופת ההיעדרות (ההפרש  מעל לדמי הפגיעה, לשמונת הימים בהם קיבל העובד דמי פגיעה מהמל"ל, בתוספת יומיים בתעריף שכר מלא).

11.    ממילא אין להיזקק לחישוב השכר היומי בסיכומי התובע שכן חישוב זה מתעלם מתקרת שילוש השכר הממוצע בניכוי מס, משל היתה התקרה כלא היתה .

12.    ברגיל אפוא, מאחר ורק הסכום שהשיב התובע למל"ל לפי סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי, בגין תקופת הזכאות הראשונה, עולה כדי 4760 ש"ח, ואלו התקרה לפיצוי בתביעה זו נופלת מסך זה ועומדת על  4680 ש"ח, הרי שהיה התובע זכאי לפיצוי מן הנתבעת בסך 4680 ש"ח למירב, בלא צורך להמשיך ולבדוק טענותיו לזכאות גם בגין השכר המלא ליומיים הראשונים (לגביהם לא שולמו דמי פגיעה), ובגין הפרשי השכר מעבר לדמי הפגיעה לתקופת שמונה ימים נוספים.

13.    "ברגיל" אמרתי, שכן התמונה מסתבכת מעט: מסתבר שהמל"ל פנה להשבת דמי הפגיעה לתקופת הזכאות הראשונה (כזכור בסך 4760 ש"ח ברוטו) לא רק אל התובע, אלא אף אל הנתבעת. שני הצדדים לא כופרים בנתון זה. דרך המלך, משעה שבמעביד לא מאושר עסקינן, אמנם הנה שהמל"ל משלם לעובד דמי הפגיעה ופונה אל המעביד להשבת הסכום לתקופת הזכאות הראשונה (סע' 94(ב)(1)(א) לחוק הביטוח הלאומי) ; כאשר המעביד משלם למל"ל הסכום ורשאי לחזור אל מבטחת החובה להשבתו. כך נעשה כאמור אף כאן, אלא שהמל"ל פנה גם אל המבטחת במישרין וקיבל אף ממנה הסכום בגין תקופת הזכאות הראשונה.

14.    טענת הנתבעת (המבטחת)  מטבע הדברים, הנה שאין היא אמורה "לשלם פעמיים". פעם שלמה היא את הסכום למל"ל בשיעור ברוטו של 4760 ש"ח העולה כבר על התקרה לפיצוי בתיק זה, והנה נתבעת היא בשנית (יש לבאר שבפועל שולם ע"י הנתבעת 55% למל"ל מכוח הסכמים בינה לבין המל"ל, ואולם אין בדבר כדי להשליך על הפן העקרוני. האחוז נגזר מן הברוטו בסך 4760 ש"ח, כאשר להסכם יש מן הסתם רציונלים כלכליים מבחינת המוסד לביטוח לאומי, שיש להניח שלא "התנדב" לוותר על 45%). מאידך טוען התובע שהנתבעת, המצוידת במחלקה משפטית, היתה אמורה לדעת שבהוצאות תקופת הזכאות הראשונה נושא המעביד ולא המל"ל, ומשכך חובה היתה לה לסרב לדרישת המל"ל שנדרשה ממנה שלא  כדין, וממילא קנויה לה תביעת השבה  כנגד המל"ל מכוח עשיית עושר ולא במשפט , שכן המל"ל גבה אותם כספים פעמיים בשל אותה עילה (תקופת הזכאות הראשונה): פעם מן התובע ביולי 2000, ופעם מן הנתבעת בפברואר 2003. מוסיף ב"כ התובע ומציין כי בשנים האחרונות פסק המל"ל מנוהגו זה, עקב תלונת ב"כ התובע, וכיום אין עוד המל"ל פונה אל חברות הביטוח לשם החזר תקופת הזכאות הראשונה.

15.    ובכן השאלה  הנה מיהו זה שצריך לשאת בנטל התשלום הכפול בו זכה מן ההפקר (כך לפי הנטען ע"י שני הצדדים) המוסד לביטוח לאומי.

16.    ראשית, יש לברך על כך שהבעיה, לפי הנטען היא נחלת העבר. אלא שמשכך אירע,  הפתרון  הנראה לי נכון הנו דווקא תביעת המל"ל במישרין ע"י התובע, כשאין להטיל הנטל על הנתבעת, שכבר שלמה בערכי ברוטו יותר מסך התקרה המקסימלית לפיצוי בתיק זה. טענת התובע הנה שהמל"ל פעל שלא כדין, עת פנה האחרון אל הנתבעת בתביעת השבה לפי סע' 328 לחוק הביטוח הלאומי (כאשר התשלום היה בשיעור 55%  - לפי ההסכם שבין המל"ל לנתבעת), ומשכך היה על האחרונה לסרב לשלם. לפיכך, לא ברור מדוע לא צירף התובע את המל"ל לתביעה זו במישרין. הדעת נותנת  לפחות לכאורה (ומבלי שעמדה זו כמובן יש בה כדי לחייב המל"ל שאינו צד להליך זה, ולא נתן עמדה) רק בהינתן טענות התובע עצמו, שזכות ההשבה עומדת לא רק לנתבעת אלא אף לתובע כלפי המל"ל (ברור שהמל"ל לא צריך בכל מקרה להשיב יותר מפעם אחת את הסכום ברוטו בו זכה פעמיים).

איש מבין הצדדים לא ביקש ולא פעל לצירוף המל"ל לתביעה זו, כדי שהסוגיה תתברר, ואף למל"ל יהא פתחון פה והטענות הועלו על ידי התובע לראשונה בשלב הסיכומים. משכך, איני מוצא לנכון לפרום המסגרת הדיונית עליה הוסכם ולהורות מיוזמתי על צירוף המל"ל בשלב מאוחר זה.

בנוסף, וזה העיקר: התובע בטיעונו מתעלם מנוסח סעיף 94 (ב) (1) (ה) לחוק הביטוח הלאומי. בעוד שבסעיף 94 (ב) (1) נקבע לגבי המעביד הלא מאושר (שאינו משלם דמי פגיעה לעובדיו) לגבי  תקופת הזכאות הראשונה, כי על המעביד להשיב  למוסד את סכום דמי הפגיעהשהמוסד שילם לנפגע בעד תקופת הזכאות הראשונה וכן כל סכום שהמוסד ניכה מדמי הפגיעה האמורים לפי כל דין (וכך עשה כאמור התובע), הרי שבסעיף 94(ב) (1) (ה) נקבע  לגבי תקופת הזכאות הראשונה  -

" החזיר המעביד למוסד את הסכום ששילם המוסד או חלק ממנו, יחזיר לו המוסד חלק יחסי מהפיצוי על דמי הפגיעה שקיבל המוסד לפי סימן ד' לפרק י"ד;

יבואר כי סימן ד' לפרק י"ד הנו הפרק המטפל בתביעות חזרה לפי חוק הביטוח הלאומי , כל אימת שיש למעביד או למל"ל עילה כנגד צד שלישי החב בפיצוי, ובו מצויה אף הוראת סעיף 328(א) הזכור לטוב.  משכך, נקודת ההשקפה והאיזון שקבע המחוקק עצמו למצב בו שולם למל"ל פעמיים בגין תקופת הזכאות הראשונה, הנו שדוקא המעביד הלא מאושר הוא שיפעל בתביעת חזרה מול  המל"ל בגין תקופת הזכאות הראשונה (ביחסים מול המל"ל אמור הוא לשאת בדמי הפגיעה רק לתקופה זו), ולא יטיל נטל זה על המזיק ששלם אף הוא למל"ל, בגין תקופה זו (וסביר שבגין דמי הפגיעה לכל התקופה).  כשעל המל"ל להשיב למעביד הלא מאושר החלק היחסי מסך דמי הפגיעה שקיבל מן המזיק, המשקף דמי הפגיעה לתקופת הזכאות הראשונה שקבל המל"ל מן המעביד (הוא התובע בענייננו). האמור כאן הינו אך לצורך הכרעה בין הצדדים לבין עצמם, ולא במערך היחסים בינם לבין המל"ל שכאמור אינו צד בתיק.