פסק-דין בתיק א 199240/02

1.         תביעה לתשלום סכום כסף של 83,444 ש"ח (להלן: " סכום התביעה"), בגין סחורות שסיפקה התובעת לנתבעת 1. הנתבעת 1 נקלעה לקשיים כלכליים ושיקים שמסרה לספקים חוללו. בשלב זה החלו נושיה של הנתבעת 1 ליטול סחורות מחצריה. כדי למנוע הוצאת סחורות של התובעת מחצרי הנתבעת 1 ע"י נושים שונים, מונה לבקשת התובעת כונס נכסים (להלן: " הכונס") אשר הגיע לנתבעת כדי להוציא מחצריה ציוד וסחורות שונות.

2.         סמוך לאחר מכן ולאחר שהנתבעים לא היו מעוניינים בהוצאת הסחורות, נחתם הסכם פשרה בין התובעת לנתבעים, לפיו נקבע כי התובעת תיפרע שיק דחוי שמסרה הנתבעת לתובעת בסך 39,924.18 ש"ח, וכן כי הנתבעת תשלם סך של 22,000 ש"ח במזומן ו - 27,000 ש"ח בשיקים כמפורט בהסכם הפשרה (להלן: " ההסכם"). כמו כן נקבע בהסכם, כי הנתבעים 4 -2 (להלן: " הנתבעים 4 - 2" או " הערבים") יערבו באופן אישי לביצוע ההסכם. בסופו של דבר ההסכם לא קויים. השיקים חוללו. עסקה של הנתבעת נסגר וחשבונה הוגבל. הנתבעים אינם מכחישים את העובדות הבסיסיות.

            טענות התובעת

3.         התובעת טוענת כי מינויו של הכונס היה הכרחי בנסיבות העניין, זאת על מנת למנוע מצב של העדפת נושים, שכן ספקים של הנתבעת הגיעו לחצרה ונטלו סחורות, בין בהסכמה ובין ללא רשות ואף בעורמה.

התובעת טוענת כי כאשר התייצב הכונס בחצר הנתבעת, על מנת לבצע תפיסה של סחורות, חתמו הנתבעים על ההסכם מתוך רצונם החופשי ומתוך הפעלת שיקול דעת עסקי שנועד להציל את עסקי הנתבעת, ללא כל לחץ, כפייה או איומים.

4.         התובעת טוענת כי כל טענה בעניין הפעלת לחץ, כפייה או איומים לצורך חתימה על ההסכם דינה להידחות, היות שהנתבעים חתמו על ההסכם לאחר קבלת אישורו של עורך דינם שעודכן בזמן אמת בפרטי ההסכם. זאת ועוד, ההסכם הוגש לבית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין, מבלי שמי מהנתבעים פנו לבית המשפט בבקשה לביטולו במסגרת טענה לכפייה וכיו"ב.

כמו כן, טוענת התובעת כי מינויו של הכונס היה כדין, ומכל מקום, הנתבעים לא פנו לבית המשפט בבקשה לביטול מינויו.

5.         לעניין חבותם של הנתבעים 4 - 2 כערבים להסכם, טוענת התובעת כי בהתאם לאמור בהסכם, ערבו הערבים באופן אישי לפרעון התשלומים המפורטים בו, ומשהנתבעת 1 לא עמדה בתשלומים אלה, הוגשה תביעה כנגד הנתבעת 1 וכנגד הנתבעים 4 - 2, הערבים להתחייבויותיה.

6.         התובעת טוענת עוד, כי הנתבעים 4 - 2 ערבים למלא סכום חובה של הנתבעת 1 כלפי התובעת (כלומר לסך של 83,444 ש"ח), ולא רק לפירעון השיקים בסך 27,000 ש"ח. כך גם עולה מלשון ההסכם, הקובע כי "להבטחת קיום ההסכם דלעיל, מתחייבים" הנתבעים 4 - 2.

            טענות הנתבעים

7.         לפי טענת הנתבע 2, מר בן ניסן ירמיהו, כאשר הגיע הכונס וביקש להוציא סחורות, כשהוא מלווה במשאיות וסבלים, חש הנתבע 2 מאוים וחסר אונים וחשש כי העסק יתחסל ולכן הסכים הנתבע 2 לחתום על ההסכם. בנסיבות שתוארו לעיל, הנתבע מאשר כי היה מוכן לחתום על ההסכם כדי שלא יסגרו את החברה ואף, לדרישת הכונס, החתים את אשתו ובנו כערבים, אף שלטענתו, לא הבינו כלל את משמעות חתימתם.

8.         הנתבעת טוענת כי החתמת הנתבעים 4 - 2 כערבים, נעשתה בחוסר תום לב, היות שלא הוסברה להם משמעות חתימתם וכן לא נקבע בהסכם הסכום לו הם ערבים. לטענת הנתבעת, יש בכך משום הפרה של חובת הגילוי כלפי הערבים.

עוד טוענים הנתבעים, כי אין הנתבעים 4 - 2 ערבים לסכום הכולל בהסכם (דהיינו, 83,444 ש"ח), היות שחלק מסכום זה - סך של 22,000 ש"ח, שולם במזומן במעמד חתימת ההסכם.

9.         בנוסף, טוענת הנתבעת כנגד חוקיות הליך כינוס הנכסים. לטענתה, נעשה הליך הכינוס שלא כדין ובניגוד להוראות הקבועות בתקנה 387(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, לפיהן, בית המשפט לא ימנה אדם ככונס "אם יש בינו לבין מי מבעלי הדין קשר אישי או מקצועי, זולת אם הסכימו בעלי הדין למינוי, או אם סבר שיש בכך צורך ולא יהיה בדבר כדי לפגוע בביצוע יעיל והוגן של הצו, ומטעמים מיוחדים שיירשמו". לטענת הנתבעים, היות שהכונס הינו ב"כ התובעת, והואיל וטעמים כאמור לא נרשמו, לפיכך בטל הליך כינוס הנכסים.

10.       כמו כן, נטען כי עובדים של ספק בשם פינקלשטיין קפואים בע"מ (להלן: " פינקלשטיין"), הוציאו בערמה מעסקה של הנתבעת 1 סחורה של  דגים השייכים לתובעת בסכום של 38,400 ש"ח. לטענת הנתבעים, הודיעו על כך לתובעת ונציגיה,  שהגיעו למקום עסקה של הנתבעת 1, אף חתמו על הסכם שבו הוצהר כי נגנבה סחורה על ידי פינקלשטיין בסכום האמור ובנוסף, התחייבו נציגי התובעת לתבוע את פינקלשטיין ולא להגיש תביעה כנגד הנתבעת 1.

11.       הנתבעים טוענים גם נגד תצהיר העדות הראשית של התובעת (להלן: " התצהיר"), בשל היותה עדות מפי השמועה. לטענתם, העד, מר עמי גולדין, אשר מכהן בתפקיד מנהל עסקים ראשי, לא ידע להעיד על הנושאים השנויים במחלוקת. כמו כן, טוענים הנתבעים כי היה על התובעת להעיד עד שנכח במעמד חתימת ההסכם, כדוגמת הכונס. משלא עשתה כן, טוענים הנתבעים כי יש לדחות את התצהיר.

            דיון

12.       הטענות שנטענו על ידי הנתבעים נותרו בגדר טענות בלבד. הנתבעים לא הוכיחו את טענותיהם ולא הראו ברמת שכנוע מספקת כי יש מקום לסטות מהמוסכם בהסכם הפשרה. יש בנמצא מסמכים בלתי מוכחשים ומכאן שיש ראיות. הויכוח הוא על פרשנות המסמך. מכאן שאין לקבל הטענה בדבר עדות שמיעה.

13.       העובדות הבסיסיות לא הוכחשו. החברה נקלעה לקשיים. סוף מעשה מלמד על תחילתו. החברה אכן קרסה. הסחורות הושארו בחברה, ומכאן שמי שהתחייב לשלם את תמורת הסחורות כדי שלא יוצאו, או התחייב לשלם את החוב, אינו יכול לחזור בו בשלב זה לאחר שהנושה שינה מצבו לרעה בהתבסס על ההסכם, והשאיר את הסחורות.

            הטענה בדבר סמכויות כונס הנכסים בזמנו אינן רלוונטיות עוד. נחתם הסכם ולכן יש לבחון את ההסכם. ההסכם עצמו קיבל תוקף של פסק דין בבית המשפט. מכאן שהיתה שהות לנתבעים לשקול צעדיהם, אלא שישבו בחיבוק ידיים. עניין זה מחליש את טענת האילוץ שנטענה. נעשה הסכם, מתוך ציפייה של הנתבעים שיוכלו להמשיך בעסקיהם. בסופו של דבר, ציפייה זו לא נתממשה, אולם הדבר לא היה באשמת התובעת. הנתבעים שקלו צעדיהם והחליטו להתחייב כדי להמשיך בעסקיהם, מכאן שנטלו על עצמם סיכון, בדומה לסיכון הכרוך בכל עסק, ובייחוד סיכון של ניהול עסק המצוי כבר בקשיים. טיב הקשיים היה ידוע. ובוודאי ידוע היטב לנתבעים. הנתבעים נטלו סיכון ואין מקום להעביר את תוצאות הסיכון לתובעת, לאחר שזו השאירה את הסחורות במקום במקום ליטול את הסחורות ולהקטין את נזקיה.

            מכאן שיש תוקף להסכם, ולכן חובות וזכויות הצדדים קבועות בהסכם.

14.       לגבי ההסכם עצמו, הטענה היחידה היא שההסכם עוסק בחוב חלקי בלבד. ההסכם, נספח ב' לתצהיר התובעת, מדבר בעד עצמו. בהסכם יש פירוט של שיקים ותשלומים שישולמו ואכן סכומים אלה מגיעים לסכום התביעה.