פסק-דין בתיק א 19833/04

1.         נשוא התביעה: יתרת חוב בסך של 55,189 ש"ח (נכונה ליום הגשת התביעה), שהנתבעת (להלן - הנתבעת) נותרה חייבת לתובעת בשל חומרי גלם, שהאחרונה סיפקה לה.

            אין חולק על יתרת החוב, וכבר ניתן פסק דין כנגד הנתבעת, בהעדר התגוננות.

            הנתבע 2 (להלן - הנתבע) נתבע בשל ערבות שחתם לתשלום חובותיה של הנתבעת לתובעת.

            כתב הערבות צורף כנספח ב' לכתב התביעה.

            שלש טענות הגנה העלה הנתבע כנגד התביעה. שתיים מהן יידחו לאלתר ונדון בשלישית.

2.         טענת ההגנה הראשונה: הנתבע הוא "ערב יחיד" והוא איננו "בעל ענין" בנתבעת. כל תחולתו של פרק ב' ל חוק הערבות, תשכ"ז-1967, הדן בערבות של ערב יחיד, הינה "על ערבות שנתן ערב יחיד לנושה" (סעיף 18), כאשר "נושה" מוגדר כ"מי שמתן הלוואות הוא במהלך עסקיו הרגיל, אף אם אינו עיסוקו העיקרי" (סעיף 19), ולא נשמעה כל טענה, לפיה התובעת עונה להגדרה זו.

            כבר משום כך, דין טענת הגנה זו להידחות.

3.         טענת ההגנה השניה: שם החברה, שמולא בכתב הערבות הוא "ניב פלסטיק בע"מ" בעוד ששמה של הנתבעת הינו "ניב פלסט חברה ליצור מוצרי פלסטיק בע"מ".

            ברור וודאי, שהשם "ניב פלסטיק בע"מ" הוא קיצור שמה המלא של הנתבעת, כאשר מספר הח.פ. שמולא בכתב הערבות הוא מספר הח.פ. המדויק של הנתבעת. העיקר הוא כוונת הצדדים, ולא יכול להיות כל ספק ש"ניב פלסטיק בע"מ" היא הנתבעת.

            כך אישר גם הנתבע עצמו בעדותו (עמ' 18):

            " ש. ...זאת החברה של ניב גרוסמן, השם שמולא בכתב הערבות?

            ת. נכון".

להבהרת הדברים, ניב גרוסמן (להלן - ניב) הוא בנה של ידועתו בציבור של הנתבע, אליו, על פי גירסתו (סעיף 2 לתצהירו), העביר את העסק הקודם שלו, והוא שהקים את החברה הנתבעת.

נמצא, שהנתבע אישר בצורה ברורה, כי "ניב פלסטיק בע"מ" אשר בכתב הערבות היא הנתבעת.

            משכך, גם טענת הגנה זו נדחית.

4.         טענת ההגנה השלישית, שעמדה באמת לדיון היא טענתו של הנתבע, לפיה הוא לא חתם ערבות לנתבעת, אלא לעסק בשם "רות פלסטיק".

            וזו גירסתו (כפי שהובאה בתצהיר עדותו הראשית): במשך שנים רבות הוא הפעיל עסק בשם "רות פלסטיק" (להלן - רות), שמספר העוסק המורשה שלו היה מספר תעודת הזהות שלו. בתחילת שנת 2002 העביר את הפעילות העסקית של רות לניב, שהקים את הנתבעת והיה בעליה ומנהלה, והנתבע עצמו עבד בה כשכיר.

            במחצית שנת 2003 נקלעה הנתבעת לקשיים, והנתבע החליט לחזור ולהפעיל את רות. לצורך כך ביקש לרכוש סחורה מהתובעת, שהיתה ספקית חומר הגלם לנתבעת.

            סמנכ"ל התובעת יהודה הררי (המכונה אצל הנתבע "סוכן מכירות"), אותו הכיר הנתבע מעבודתם המשותפת במשך כ-30 שנה התנה את אספקת הסחורה לרות בחתימתו על ערבות אישית לתשלום חובותיה של רות.