פסק-דין בתיק א 19774/04

השאלה שבמחלוקת

1.         האם יש מקום לחיוב אישי של הנתבע 2 (להלן : " הנתבע") בחובה של הנתבעת 1  (להלן : " הנתבעת") כלפי התובעת, חוב שאינו שנוי במחלוקת הנובע מאי תשלום בגין סחורה שסופקה לנתבעת? האם הנתבע, כבעל מניות ומנהל יחיד בנתבעת, ידע בעת שהזמין את הסחורה מהתובעת כי אין ביכולתה של הנתבעת לשלם עבורה? האם הנתבע מסר בידי התובעת שיקים בידיעה שאלה לא יפרעו במועדם?

            אלה הן השאלות העומדות לדיון, להלן העובדות הצריכות לעניין.

הצדדים לתביעה והעובדות הצריכות לה

2.         התובעת הינה חברה בע"מ העוסקת במכירת מוצרי פולאוריטן, מוצרים המשמשים לבידוד ואיטום מבנים. הנתבעת הינה חברה שהוקמה בשנת 1992 לצורך עיסוק בבידוד ואיטום מבני מגורים ותעשייה. הנתבע ואשתו רשומים כבעלי מניות בחברה. בתמצית רשם החברות לא מפורטים שמות המנהלים (נספח א' לכתב התביעה), אם כי הנתבע אינו מכחיש ששימש כמנהל הנתבעת (סעיף 1 לנ/1).

3.         אין מחלוקת שהקשר המסחרי בין הצדדים, התובעת כספק והנתבעת כלקוח, נמשך לכל הפחות כשמונה שנים (עדות מנהל התובעת, מר אריק קצנשטיין, יכונה להלן : " קצנשטיין", בעמ' 7 שו' 16). במהלך העדויות התברר שבידי התובעת לא הייתה ערבות אישית של הנתבע, ובשלב מסוים אף סירב הנתבע לחתום על ערבות שכזו (עדות איש המכירות מטעם התובעת, מר גדי שטרן, יכונה להלן: " שטרן", עמ' 23 שו' 5-25). אין מחלוקת שבחודש יוני 2003 לא היה לנתבעת כל חוב כלפי התובעת (כרטסת ממוינת של הנתבעת, צורף נספח ד' לכתב התביעה).

4.         התביעה דנא נסבה סביב רכישות סחורה שבוצעו על ידי הנתבע עבור הנתבעת מחודש יוני 2003 ועד חודש דצמבר 2003. לגרסת התובעת, בחודשים אלו הוזמנה סחורה בהיקף כולל של 410,405 ש"ח (נספח א' לסיכומי התובעת), שולם עבורה סכום של 150,765 ש"ח בלבד, ונותרה יתרה לתשלום בסך 258,776 ש"ח (נספח ב' לסיכומים). התשלום האחרון שבוצע על ידי הנתבעת הינו בסך של 49,093 ש"ח, בשיק שניתן ביום 4/9/03 ונפרע ביום 25/11/03.

5.         חמישה שיקים שניתנו על ידי הנתבעת, החל מיום 18/9/03, לזמן פירעון החל מיום 2/1/04, לא נפרעו עקב אי כיסוי מספיק. סכומם הכולל של השיקים הינו 229,596 ש"ח. סכום זה, ביחד עם יתרת חוב שלא ניתנו שיקים בגינה, סך הכול 258,776 ש"ח, הוא הנתבע בתביעה שבפניי, המכוונת הן כלפי הנתבעת והן כלפי הנתבע.

טענות התובעת כלפי הנתבע

6.         כנגד הנתבעת ניתן ביום 26/10/04 פסק דין על מלוא סכום התביעה.  כל שנותר כאמור לדיון הינה שאלת אחריותו האישית של הנתבע, כמנהל הנתבעת. גם שאלה זו צומצמה על ידי התובעת לשתי טענות בלבד: הזמנת הסחורה בידיעה שהנתבעת מצויה בקשיים כלכליים גדולים ומתן שיקים בידיעה שיש סיכוי רב שאלה לא יפרעו (סעיף 5 לכתב התביעה).

7.         התובעת סוברת כי טענות אלו התבררו במהלך שמיעת הראיות והצגת המסמכים כמוצדקות: התובעת טוענת שהנתבע ידע כבר במהלך שנת 2003 שהנתבעת עומדת לסיים את פעילותה, אם בשל מצב בריאותו הרופף אם בשל עזיבת לקוח מרכזי. התובעת טוענת שהנתבע תכנן את מהלכיו בקפידה, ביצע תרגיל עוקץ כלפי התובעת, הזמין ביודעין סחורה בהיקף גדול מתוך כוונה ברורה שלא לשלם עבורה ולשלשל את כספי תמורת הפרויקטים שהתקבלו בידיו לחשבון הבנק, על מנת לצמצם את חובו כלפי הבנק, שם הוא ערב אישית (ראה עדות הנתבע, עמ' 35 שו' 12).

8.         התובעת מוסיפה וטוענת כי מתוך המסמכים שהוצגו על ידי הנתבע עולה שמחזורי הפעילות של הנתבעת דווקא גדלו במחצית השנייה של שנת 2003. דבר זה סותר, לטענת התובעת, את טענות הנתבע באשר לסיבת הפסקת הפעילות של הנתבעת ומחזק את טענתה שאכן בוצע תרגיל עוקץ מתוכנן כלפי התובעת.

9.         התובעת טוענת שמהשוואת חשבוניות לקוחות הנתבעת (חברת א.ש.ב.ת-אשטרום) עולה שסכום החשבוניות בתקופה זו (502,000 ש"ח) אינו תואם את הסכומים שהועברו לחשבון הנתבעת (345,000 ש"ח, סעיף 11 לסיכומי התובעת), ומכאן עולה המסקנה שהנתבעת ו/או הנתבע שלשלו לכיסם כספים במטרה להעלימם מהנושים, והתובעת בכללם.

10.       התובעת טוענת כי הנתבע פעל במטרה להבריח את רכוש בחברה, והצביעה על מכירת נכסי הנתבעת לבנו של הנתבע, בסכומים הנופלים משווים כפי שמשתקפים בדוח"ות הכספיים של הנתבעת.

11.       התובעת שבה וטוענת כי לכל המאוחר בחודש אוקטובר 2003 ידע הנתבע כי לנתבעת אין תקנה, ובכל זאת המשיך להזמין סחורה מהתובעת ולפזר שיקים, תוך ידיעה כי שיקים אלו יוותרו ללא כיסוי. לפיכך מבקשת התובעת את קבלת התביעה במלואה.

טענות הנתבע

12.       בכתב הגנתו הכחיש הנתבע את הטענות שיוחסו לו בדבר ידיעתו את מצב החברה. הנתבע מפרט כי נפגע בשנת 2002 בתאונת דרכים וכושר עבודתו נפגע באורח אנוש (סעיף 9 לכתב ההגנה). עוד טען הנתבע כי בחודש אוקטובר 2003 עזבה את הנתבעת הלקוחה העיקרית שלה, חברת א.ש.ב.ת בע"מ, דבר זה גרם להקטנת המחזור העסקי של הנתבעת, למימוש הבטוחות על ידי הבנק ולקריסתה הכלכלית של הנתבעת.

13.       הנתבע טוען שאין כל ממש בטענות בדבר ידיעתו את מצב החברה ומתן שיקים ללא כוונה לפרוע, ביודעין. הנתבע מציין שהזרים לחברה את חסכונותיו האחרונים על מנת לשלם את חובות הנתבעת (נספח ב' לכתב ההגנה). הנתבע טען, כאמור, כי לא יכול היה לצפות את קריסת החברה ועשה כל שביכולתו על מנת לכסות את חובות הנתבעת.

14.       לחלופין טוען הנתבע כי אם ימצא אחראי אישית לחובות הנתבעת, אזי יש לזקוף רשלנות תורמת בשיעור של 100% לחובת התובעת. הנתבע מציין שסרב לחתום ערבות אישית להבטחת חובות הנתבעת כלפי התובעת. התובעת ידעה עובדה זו וחרף כך המשיכה לספק לנתבעת סחורה, לפיכך אין לה אלא להלין על עצמה ולא ניתן לרפא את מחדל הערבות על ידי הטלת אחריות אישית.

דיון והכרעה

15.       על מנת להכריע במחלוקת שבפניי, עליי לקבוע עובדתית מתי נודע לנתבע, לראשונה ובאופן ממשי וקונקרטי, שהנתבעת אינה מסוגלת לפרוע את חובותיה. בעניין זה כבר נפסק לא אחת שלא די בידיעת מנהל שהחברה מצויה בקשיים כלכליים על מנת להטיל עליו חיוב  אישי, אלא יש צורך כאמור בידיעה ממשית וקונקרטית לגבי חוסר איתנות כספית, ראה ע"א 9183/99 בני פניגשטיין נ' חברת חברי המהפך מס' 1 (מחצבות) בע"מ , פד"י נ"ח (4), 693 (2004), בעמ' 700 (להלן : " פס"ד פניגשטיין").

16.       לאחר שבחנתי את גרסאות הצדדים, סבורה אני כי אין לקבל את גרסת מי מהצדדים כנכונה ושלמה: מחד, לא שוכנעתי כי הנתבע ביצע תרגיל עוקץ מתוכנן, כגרסת התובעת, וכי ידיעתו גובשה כבר במהלך המחצית השנייה של שנת 2003; מאידך, לא שוכנעתי כי עד "הדקה התשעים" אכן האמין הנתבע שלנתבעת יש תקנה, וזאת כגרסתו. שוכנעתי כי בחודש דצמבר 2003 כבר ידע הנתבע, ולמצער היה עליו לדעת, כי החברה עומדת להסגר ואינה מסוגלת לפרוע את חובותיה לנושיה. זהו המועד הקובע לצורך קביעת אחריותו האישית של הנתבע, אבהיר קביעה זו.

17.       הנתבע שטח בפני בית המשפט שתי גרסאות שאינן עולות בקנה אחד. בכתב הגנתו טען כאמור כי קריסת החברה הינה תוצאה מפתיעה של מצבו הבריאותי המתדרדר ועזיבת לקוח מרכזי בחודש אוקטובר 2003. לעומת זאת, בחקירתו עלתה גרסה שונה, והדבר מטיל צל  על מהימנותו של הנתבע.

18.       כך למשל, טען בחקירתו הנתבע כי אותו לקוח מרכזי "א.ש.ב.ת", לא עזב כי אם ההחלטה לא לעבוד עימו הייתה של הנתבעת, וכי הדבר ארע באמצע שנת 2003 ולא באוקטובר 2003 (עמ' 30 שו' 7-8). עוד התברר שהירידה בהיקף הפעילות לא הייתה באופן פתאומי לקראת שלהי שנת 2003, כי אם הייתה זו מגמה שנמשכה משנת 2002 (עמ' 30 שו' 21).