פסק-דין בתיק א 1968/99

      מבוא והשתלשלות הענינים

1.       בבוקרו של יום 20.1.92 מצאה עצמה התובעת בתחתיתו של גרם המדרגות בבנין בו נמצא משרדו של הנתבע מס' 1 (להלן-"הנתבע") כשהיא פגועה לטענתה בגופה ובנפשה. לגרסת התובעת כמתואר בסעיף 8 לכתב התביעה, הנתבע דחף אותה בגבה וכתוצאה מהדחיפה היא הועפה קדימה נפלה ונחבטה בגבה ובמרפקה.

2.       הנתבע לא כפר בעצם קרות האירוע, אך הוא כפר בטענה כי הוא דחף את התובעת והוסיף וטען כמתואר בסעיף 44 לכתב הגנתו כי התאונה ארעה "בשל מעידתה ו/או נפילתה של התובעת".

3.       עוד יצוין כי התובעת עבדה כמזכירה אצל הנתבע- סוכן ביטוח במקצועו וביום התאונה כגרסת התובעת נסתיימה עבודתה אצל הנתבע.

4.       התובעת הגישה תלונה במשטרה כנגד הנתבע והגישה כנגדו וכנגד הנתבעת מס' 2 תביעה לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה, הנתבעת מס' 2 הינה חברת ביטוח שביטחה את הנתבע במסגרת פוליסת ביטוח מעבידים.

5.       יודגש כבר עתה כי שני ההליכים הפלילי והאזרחי נפתחו בשלב מאוחר מאד והם נוהלו בקצב איטי מאד. התביעה האזרחית הוגשה ביום 17.1.99, (כמעט בחלוף שבע שנים מיום הארוע), כתב האישום הפלילי הוגש כנגד הנתבע ביום 28.12.00 (כ-8 שנים לאחר הארוע), בעבירה של גרימת חבלה חמורה לתובעת (ובנוסף לעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות והדחה בחקירה).

6.       הצדדים להליך האזרחי בחרו בהסכמה להמתין להכרעה בתיק הפלילי. לאחר 15 ישיבות מתוכן 10 ישיבות שהוקדשו לשמיעת עדים החליט בית המשפט שדן בתיק הפלילי ביום 2.2.05 לזכות את הנתבע  מחמת הספק.

7.       לאחר זיכויו של הנתבע, לבקשת התובעת נקבע ההליך האזרחי לשמיעת העדויות. מטעם התובעת הוגש תצהירה ותצהיר של עובדת נוספת הגב' ישראלה בן אבי שלא היתה עדת ראיה לארוע. מטעם הנתבע הוגש תצהירו. 

התובעת טענה בתביעתה כי בעקבות התאונה נגרמה לה נכות נפשית בשיעור של 5% בהתאם לחוות דעתה של דר' פילוסוף שהעתקה צורף לתביעה. הנתבעים טענו כי לתובעת לא נגרמה נכות כלשהי עקב התאונה ובכלל זה לא נגרמה לטענתם לתובעת נכות או הפרעה בתחום הנפשי בעקבות התאונה וזאת בהסתמך על קביעת המל"ל וחוות דעתו של דר' קירש. 

8.       בישיבת ההוכחות ובטרם נשמעו עדים הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכמה לפיה פסק הדין יינתן לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט בהסתמך על סיכומי הצדדים, תצהיריהם וכל חומר התיק הפלילי. חשוב להדגיש כי כחלק מאותה הסכמה הודיעו הצדדים כי לפני בית המשפט "פתוחה דרך הן לקבלת התביעה כולה או חלקה והן לדחייתה".

9.       בהתאם לאותה הסכמה הוגשו סיכומי הצדדים והעתקו המלא של התיק הפלילי.

       המחלוקת

10.   השאלה המרכזית הטעונה הכרעה בתיק זה הינה שאלה עובדתית, מה גרם לנפילתה של התובעת, האם דחיפתו של הנתבע או מעידה שאינה קשורה בו או במעשיו. בהעדר תקיפה-דחיפה לא תהא אחריות, טענות אחרות בדבר רשלנות הועלו לראשונה בסיכומי התובעת אלא שאין בסיס לטענה זו בכתב התביעה ואפילו לא במסמכים השונים שהוצגו ע"י מי מהצדדים.

11.   במידה ויוחלט על קיומה של חבות, יש לבחון מהם הנזקים שנגרמו לתובעת בשל אותה נפילה לרבות הטענה בדבר נזקים נפשיים.

דיון

מהותה של הכרעה על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט.

12.  מהותה של פסיקה על דרך הפשרה נותחה לעומק ע"י כב' הש' אילן בע"א 1639/97 אגיאפוליס  בע"מ ואח' נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה פ"ד נג(1), 337 ולמען הסדר אביא את עיקרי הדברים. " סעיף 79א' אינו מונע את בית המשפט מלהחליט, בגדר סמכותו, לקבל את התביעה במלואה או לדחותה במלואה, אם כי יש להניח שנסיבות אלו תהיינה מטבע הענין נדירות".(ע"א 3958/95 אדמונד שמעון נגד עזבון המנוח אלפרד שמעון ואח', תקדין עליון כרך96(1) 487... פסיקה בדרך של פשרה אינה מתייחסת אך לפן המהותי והיא יכולה להתייחס כל כולה למישור הפרוצדוראלי ולדיני הראיות. ההסדר הקבוע בסעיף 79א לחוק בתי המשפט נועד "להחיש את פתרון הסכסוך מחד, ולהקל מעומס ההתדיינות שבבתי המשפט מאידך" (ראה: דברי ההסבר להצ"ח בתי המשפט [נוסח משולב] (תיקון מס' 15), התשנ "א-1991, ה"ח 2070, בעמ' 322). צדדים המפקידים את ענייניהם בידי בית המשפט על מנת שיפסוק בהם על דרך הפשרה, מבקשים לקצר את משך ההתדיינות ביניהם ומשום כך גם לא נקבעו סדרי דין ודיני ראיות להליך הפשרה (בניגוד להליך הפישור והבוררות). רוצה לומר, גם התדיינות שאינה מצריכה ניהול מסכת שלמה של הוכחות והבאת ראיות (כפי שהיה במקרה דנן), ואפילו כל כולה על-פי הדין המהותי, הינה בגדרה של פסיקה בדרך של פשרה....פרושו של דבר הוא כי בית משפט אשר בעלי הדין מסרו לו הכרעה בסכסוך "על דרך הפשרה", אינו חייב לפסול את הפסיקה הנראית לו צודקת בנסיבות הענין רק משום שהיא "נגועה" בחסרון שהיא חופפת את הדין המהותי". כב' הש' טירקל בלשונו המיוחדת מוסיף וקובע באותו פסק דין: "את המלים " צדק צדק תרדף" (דברים ט"ז כ') דרשו חז"ל - " אחד לדין ואחד לפשרה" (סנהדרין ל"ב ע"ב). כביכול, שני "מיני צדק" הם, צדק הדין וצדק הפשרה. כביכול, שניהם עומדים זה בצד זה, אינם דוחקים זה את זה; ואולי אף מותר להם שיבואו, ברב או במעט, זה בגבולו של זה...גם שיקול דעתו של בית משפט הפוסק על דרך הפשרה מבוסס הן על הדין והן על השיקולים הנוספים שהזכרתי, אולם כאן לא ניתנה הבכורה לאלה או לאלה. ראה בית המשפט לטוב לפניו, ישקול רק - או, בעיקר - שיקולים שבדין; ראה לטוב לפניו, ישקול רק - או, בעיקר - אותם שיקולים נוספים. בתהליך ההכרעה רשאי הוא לאחוז באלה כמו באלה, במידה היפה בעיניו".

13.  הלכה זו לא שונתה גם בפסקי דין מאוחרים יותר, ר' למשל פסק דינו של כב' הש' רובינשטיין ברע"א 4044/04 יצחק ועמוס בוקרה קבלנים בע"מ נ' אסתר סגל ואח' פ"ד נח(6), 894, המאזכר ומנתח את פסק הדין ומוסיף "לדעתי, אכן ככלל החלטת פשרה בראייתן של הבריות היא במיצוע כזה או אחר (לאו דווקא באמצע ה"גיאומטרי" או ה"אריתמטי "), ורוב הפשרות היו כאלה מימות עולם וכך יהיו מן הסתם גם בעתיד. זו גם משמעותה הלשונית הבסיסית של הפשרה. המילון העברי גור מגדיר פשרה כ"משפט שלום בין בעלי דין, התרת סכסוך וטענות ותביעות בין רבים וניצים על דרך ממוצע ושווי, שכל אחד מוותר על זכויותיו". אין בכך כדי לסתור כל עיקר התחשבות בדין המהותי, שהרי מבקש בית המשפט לעשות צדק והדין המהותי אמור הוא מטבעו לשקף צדק. הדעת נותנת, כי המקרים שבהם יקבע בית המשפט בהליך פשרה, בלכתו בעקבות הדין המהותי, כי יש מקום לקבל או לדחות את התביעה בשלמותה - יהיו נדירים וחריגים. כך דרכו של עולם. כהליך ראוי, טובה לעניין זה - בכל הכבוד - עצת פסק הדין אגיאפוליס (בעמ' 347)".

       מן הכלל אל הפרט