פסק-דין בתיק א 19608/06

1.         התובעת הנה מעבידתה של גב' טל מאיר (להלן "העובדת") שנפגעה בתאונת דרכים ב 12.7.00 (להלן "התאונה"), והיא תובעת את מבטחת החובה האחראית לפיצוי באותה תאונה. התביעה הנה תביעת הטבה לפי החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), תשכ"ד - 1964 (להלן "חוק ההטבה"), בשלוב עם תביעת חזרה לפי חוק הביטוח הלאומי. התביעה  נסבה על תשלומים ששולמו ע"י התובעת לעובדת  בתקופת היעדרותה בת 63 הימים (משך התקופה שאושר ע"י המל"ל, שהתובעת אינה מבקשת לחרוג ממנה) בגין התאונה. הצדדים ביקשו שינתן פסק דין מנומק ללא חקירות, על סמך סכומים ומסמכים.

2.         את דעתי לגבי הדין השליט בסוגיה ועקרונות הפיצוי  הבעתי בהרחבה בפסק דין אחר (בין אותם הצדדים, ואף אותם מייצגים שבתיק זה), הוא פסק הדין בת.א. (חי') 20713/05 ריבוע כחול ישראל בע"מ נ' אישי ישיר לביטוח בע"מ (פרסום נבו) . להלן - "עניין הריבוע הכחול".  אני מפנה לאותו פסק דין כחלק מן ההנמקה בתיק זה, ובהחלטה זו אשלים בסוגיות הרלבנטיות שלא התעוררו באותו מקרה. 

3.         התובעת הנה  בגדר מעביד מורשה לפי תקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח בפני פגיעה בעבודה), תשי"ד - 1954 (להלן " תקנות המל"ל"). היא משלמת לעובדים דמי הפגיעה, וזוכה להשבתם מן המוסד לביטוח לאומי (להלן "המל"ל"), למעט דמי הפגיעה שלתקופת הזכאות הראשונה לפי סעיף 94 לחוק הביטוח הלאומי.  בפועל היא משלמת השכר לתקופת ההיעדרות ולא רק דמי הפגיעה.

4.         התביעה  הנה לשכר שקבלה העובדת  לאותם  63 יום, בניכוי ההחזר שקבלה התובעת מהמל"ל. יש לציין כי בתביעה זו נסמכים חישובי התובעת (ובדין) על ניכוי רכיב המס, בהתאם למגבלה החלה אף על תביעת הנפגע עצמו,  (בהיות התביעה תביעת סוברוגציה, בה אין למיטיב יותר מאשר למוטב עצמו אלמלא הוטבו נזקיו ).

5.         אשר לטענת הנתבעת לפיה לא הוכח נזק גוף, ולחלופין לא הוכח שמלוא תקופת ההיעדרות מוצדקת: כאשר מדובר בתביעות הטבה מרובות, מן הראוי שהצדדים יסכימו לחסוך בעלויות לפשט הליכים, ולהסתמך על קביעות המל"ל כראיה לתקופת אי הכושר המוצדקת, אלא אם יש נסיבות מיוחדות מכוחן סבורה הנתבעת שאושרה תקופת אי כושר מופרזת. בחלק מן המקרים, ממילא הנתונים בידיה, במידה ונהלה מו"מ עם הנפגע וסלקה תביעתו.

6.         משלא כך הוסכם בין הצדדים, ועומדים הם על קבלת פסק דין מנומק על כל דקדוקיו של הדין, הרי שאין מנוס מפירוט עמדתי ביחס לגזירה שגוזר הדין:  כפי שכבר הזדמן לי לציין בסעיף 14 לפסק הדין בעניין הריבוע הכחול, היות ובתביעת סוברוגציה עסקינן, והתובעת באה בנעלי המוטב , הרי כפי שניתן להפחית מן הפיצוי לנפגע כאשר מגיע בית המשפט למסקנה כי תקופת אי הכושר שאושרה מופרזת, הרי שכך גם בתביעת ההטבה של התובעת.  מקל וחומר בהינתן נוסח סע' 5  של חוק ההטבה, הקובע כי להוצאה סבירה תיחשב משכורת או שכר עבודה שמוסיף העובד לקבל בתקופה " בה אינו מסוגל לעבודה עקב נזק הגוף". היינו, המבחן שעל בית המשפט להפעיל הוא מבחן מהותי, ממש כפי שהיה מפעיל לו היה הניזוק תובע לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

6.1        כפי שכוחו של בית המשפט עמו לקבוע בתביעת הנפגע עצמו , כי  תקופת אי הכושר שאושרה נחזית כמופרזת ולא להכיר בכולה (כאשר אין בית המשפט בבחינת "חותמת גומי" של תעודות מחלה, והוא הפוסק אחרון, אף בשאלות שברפואה) , כך הם פני הדברים אף בתביעת ההטבה. משקול דעת מהותי זה של בית המשפט, נובע שממילא הנטל על המעביד, התובע כמיטיב, להגיש התיעוד הרפואי שימחיש תקופת אי הכושר הנובעת מן התאונה והיותה מוצדקת לגופה. אחרת על אילו נתונים לגופם יפעיל בית המשפט שיקול דעתו?: הרי קביעות המל"ל אינן מחייבות כ"כזה ראה וקדש" לעניין ההצדקה לגופה לתקופת אי הכושר, במהלכה שולמו דמי פגיעה.

6.2        טוענת התובעת בסכומיה (לעניין נפקות כתב הקבלה שנחתם בין העובדת לנתבעת - ראה בהמשך) כי לא ניתן באמצעות הסכם בין שני צדדים, לפגוע בזכויות צד שלישי שלא היה צד לו. בעיקרון, כפי שיחוור, טענה זו מקובלת עלי. אלא שבאותה מידה לא יכולה ההסכמה בין התובעת למל"ל להיכנס להסדר "המעביד המורשה" שמכוח תקנה 22 לתקנות המל"ל, לפגוע בזכויות הנתבעת שבדין. איש אינו מכריח מעביד להפוך למעביד מורשה לפי תקנה 22, כעולה אף מנוסח תקנה זו ("המוסד רשאי להרשות למעביד פלוני..."). הנתבעת אינה אמורה להיפגע מבחירה זו ומהסדר זה שבין המל"ל לתובעת, וממילא זה אף הדין בתביעת סוברוגציה: המזיק אינו אמור להיות במצב גרוע יותר מאשר המצב בו היה עומד אלמלא הוטבו נזקיו של המוטב.  

6.3        נניח אפוא שלא הוטבו נזקי העובד כלל, לא ע"י המל"ל ולא ע"י המעביד.  מגיש הוא תביעתו על מלוא נזקו כנגד מבטחת החובה. היש מקום לספק שחייב הוא להוכיח תקופת אי הכושר, אף הצידוק לה, על דרך הגשת תעודת המיון, אם היתה, ויתר התיעוד הרפואי התומך בטענתו? ומה במצב בו תעודת המיון מיום התאונה על פניה מגלה פגיעה קלה שבקלות, או אף מעלה שקיים ספק בשאלה אם נגרם נזק גוף כלל, ומן האידך גיסא מגיש התובע תעודות מחלה לתקופה בת שנה?: האנוס בית המשפט לעולם להכיר במלוא תקופת אי הכושר כנובעת מן התאונה? תשובתי הנה בשלילה. בית המשפט הוא הפוסק אחרון בשאלות שברפואה, ואחרת אף לא יכול להיות כאשר המענה לאותן שאלות הכרחי לשם כימות הפיצוי. אם  כוחו של בית המשפט עמו לסטות לעתים אף מחוות דעת של מומחה רפואי מטעמו, כאשר לגוף העניין ברור שהדבר ייעשה לא על נקלה, אלא מטעמים כבדי משקל (ראה נא סיכום ההלכה בע"א 3212/03 יצחק נהרי נ' דולב חברה לביטוח (פרסום נבו)), הרי שמקל וחומר כך, כאשר על פני הדברים מדובר בפגיעה קלה, שתקופת אי הכושר שאושרה בגינה אינה פרופורציונלית לפי שום קנה מידה סביר.  

ועם זאת, אציין המובן: בית המשפט אינו בגדר רופא, ולא על נקלה יתיימר לתחלף שקול דעתם של הרופאים המטפלים בנפגע, בשקול דעתו שלו, ועוד ממרחק של זמן. לפיכך, בפן הפרקטי, הדעת נותנת שברוב תביעות ההטבה של המעבידים, תאושר תקופת המחלה שניתנה ע"י הרופאים המטפלים, באין נתונים מיוחדים לסתור או נתונים בולטים לשלילה בפן ההיגיון והשכל הישר.

אלא שיש להפריד בין שקול הדעת השיפוטי המופעל לגופו משהוצגו הנתונים הנצרכים להצגה, לבין הנטל להציג אותם נתונים ונטל השכנוע:  אם בתביעתו של הנפגע שלא הוטבו נזקיו חייב האחרון להוכיח כלפי הנתבעת תקופת אי הכושר הנובעת מן התאונה, מדוע שיהא מצבה של הנתבעת גרוע יותר בתביעת ההטבה? נניח שנזקי עובד פלוני לא הוטבו, ובפני בית המשפט טוען הוא לתקופת אי כושר בת שלושה חודשים בגין פגיעה מינורית ביותר. הרי זכותה של הנתבעת לטעון הגיונית, ולנסות לשכנע את בית המשפט שתקופה זו מופרזת ביותר, ואין להכיר בה. כעת נניח שמדובר באותו נפגע עצמו, ובתאונת עבודה, ומעביד מורשה לפי תקנה 22. המל"ל שלם דמי פגיעה לשלושה חודשים, על פי אותן תעודות המחלה של הרופאים המטפלים. המעביד הוסיף לשלם שכר לעובד.  העובדה שהמעביד ביקש להיות מוכר כמעביד מורשה לעניין תקנה 22 ומבוקשו ניתן לו ע"י המל"ל, תגרום לכך שביחסים מול המל"ל (ואולי אף מול העובד מכוח הסדרים שיסודם בדיני עבודה והסדרים שבמקום העבודה) ככל הנראה אין למעביד ברירה, והוא חייב לשלם  לעובד דמי הפגיעה והשכר לאותם שלושה חודשים; כאשר דמי פגיעה אלה יוחזרו  למעביד ע"י המל"ל (למעט בגין תקופת הזכאות הראשונית). אך מדוע שההסדר  בין המעביד למל"ל, יפגע בזכויות המזיק? יכול האחרון אף כאן לטעון טענה לגיטימית שעל המיטיב (המעביד) הנטל להגיש התיעוד הרפואי ולשכנע את בית המשפט בקיום קשר סבתי בין מלוא תקופת   אי הכושר בגינה שולם השכר לבין התאונה. כך בענייננו, העובדה שמל"ל שלם לפי 63 יום, אין פירושה שתקופה זו מוצדקת לגופה, או שהנתבעת כבולה לתקופה שאישרו הרופאים המטפלים, רק משום שהמל"ל שלם לפיה. 

6.4        לפיכך מסקנתי שעל דרך העיקרון, אין להסתפק בתביעת הטבה בהגשת נתוני המל"ל בדבר תקופת אי הכושר לפיה שולם, אלא יש להגיש התיעוד הרפואי. נטל ההוכחה הנו על המיטיב התובע בתביעת סוברוגציה - ממש כפי שהדבר בתביעת הניזוק מול המזיק. הרי מי שטוען בתביעתו כי נפגע בגופו בתאונת דרכים , אף בתיק ללא נכות, ואינו מגיש תעודה רפואית אחת לרפואה - לא הוכיח תביעתו. הגשת התיעוד הנה בבחינת מינימום נדרש, ואין די בהבל פה של בעל דין מעוניין.   זהו הדין אף בתביעת הסוברוגציה של המעביד, בה נכנס האחרון כמיטיב בנעליו של הניזוק.

כאמור, במרבית המקרים של תביעת הטבה, בהיעדר נתונים מיוחדים, לא צפוי העניין לעורר ממילא קושי של ממש. ואין סיבה מיוחדת שלא לדרוש ממעבידים - בפרט מעבידים גדולים ומאורגנים - לשמור התיעוד רפואי של עובד שאת נזקיו הטיבו, כשסביר שהתיעוד הנ"ל הנו בר השגה או שניתן היה לקבוע הסדרים במקום העבודה ביחסים שבין העובדים למעביד, שיהפכו התיעוד לבר השגה ובר הצגה בתביעות הטבה עתידיות ללא כל קושי.  הרי התובעת עצמה בסיכומיה מפנה, ובדין, לכך שהסדרי ההטבה של מעביד מורשה משרתים את עניינם של העובדים (ראה אף התייחסותי לנושא זה בסעיף 9(ו) לפסק הדין בעניין הריבוע הכחול). 

מעביד שערוך ארגונית להטיב נזקיהם של עשרות ומאות עובדים (בפוטנציה), ולהגיש תביעות הטבה בגין כל המקרים הנ"ל, צריך שיהא אף ערוך ארגונית להשגת המסמכים המינימלים התומכים  בתביעות ההטבה שלו, בלא שתפגענה זכויותיה הדיוניות של הנתבעת.

6.5        אין מנוס מן הקביעה שהתביעה לא הוכחה. יש להמחיש לבית המשפט שתקופת אי הכושר שאושרה בעקבות התאונה, מוצדקת לגופה. זהו תנאי הכרחי, אם כי לא מספיק, בהוכחתה של תביעת ההטבה.   אני סבור שהנטל לעורר הטענה מוטל על הנתבעת, שאחרת אף בהיעדר תיעוד רפואי, ניתן להסתפק בקביעות המל"ל. אך משעומדת הנתבעת על הטענה, ואף בכתב הגנתה טענה שתקופת ההיעדרות מופרזת ביחס לפגיעה (מה שדי בו כאמור לשיטתי כדי להטיל על התובעת הנטל להציג התיעוד הרפואי), ובפרט כאשר מדובר בשני גופים כלכליים מבוססים ומאורגנים אין כל סיבה עקרונית, לדידי אף לא מוסרית, למתן הנחות ראיתיות, למי שעליו הנטל להוכיח תביעתו. מדובר בראיות  זמינות. לכל הפחות בפן הטכני - בידי התובעת להזמין התיק הרפואי, כשסביר שממילא  היתה אמורה לשמור בידיה  התיעוד הרפואי שהדעת נותנת שהעובדת הגישה לה בזמנו, על מנת שישולם שכרה בתקופת ההיעדרות.   ממילא סביר שלעתיד לבוא - יוכלו הצדדים לבוא בדברים ביניהם ולהסדיר אף עניין זה מראש ברוח סעיף 5 להחלטה זו. במקרה זה, היוצא הוא שרכיב הכרחי שבעילת התביעה, לא הוכח. לא הוכח שהעובדת לא היתה כשירה לעבודה מהלך 63 יום, בעקבות התאונה.

7.         טענת הנתבעת לגבי נפקות שטרי הקבלה:

7.1        ב 21.7.03 חתמה העובדת על כתב קבלה ויתור ושחרור עם הנתבעת, לסילוק מלוא נזקיה עקב תאונת הדרכים. טענת הנתבעת היא שהתובעת באה בנעלי העובדת בהיותה של התביעה תביעת סוברוגציה. משכך - אין לה יותר משיש לעובדת ומשחתמה האחרונה על הסכם לסילוק מלוא נזקיה, אין לה עוד דבר וחצי דבר, ומוצתה עילתה.

7.2        לטעמי יש לדחות טענת התובעת שהטענה ככזו לא מופיעה בכתב ההגנה ומשכך אין להיזקק לה: הטענה העובדתית לאשורה הנה שיש לראות בעובדת מכוח כתב הקבלה כמי שזכתה לפיצוי על מלוא נזקיה, ולפיכך אין על הנתבעת לפצותה. טענה זו מופיעה, אף אם באורח לאקוני, בסעיף 9ה לכתב ההגנה, שדי בו לדידי כדי להכניסה באופן לגיטימי לזירת המחלוקת הנצרכת להכרעה. אין צורך להיכנס לפירוט של טענות משפטיות ודי לציין בכתב ההגנה את התשתית העובדתית עליה נסמכות הן.