פסק-דין בתיק א 19567/04

מבוא

1.         עסקינן בתביעה שעילתה תקיפה על  רקע סכסוך שכנים.

התובע, אילן רוזנברג (להלן: "התובע"), יליד 1973, התגורר בדירה שכורה, בבית משותף, ברחוב שאול המלך 17 בתל-אביב (להלן: "הבניין" או "הבית המשותף").

באותו בניין, התגוררה גם הנתבעת, רות שפירא (להלן: "הנתבעת").

2.         לטענת התובע, ביום 21.6.01, בעת שטייל עם כלבו, בכניסה לבניין, ניגשה אליו הנתבעת ותקפה אותו מילולית בטענה כי כלבו אינו קשור. התובע מוסיף וטוען כי ביקש מהנתבעת שלא תוציא אבן שהחזיקה את דלת הכניסה על מנת למנוע סגירתה, אך הנתבעת לא שעתה לבקשתו וכשניסה להיכנס לבניין, טרקה את דלת הכניסה בפניו כך שזכוכית הדלת התנפצה על ידו הימנית וגרמה לו, חבלה קשה (להלן: "הארוע")

התובע הזעיק את אימו אשר פינתה אותו לבי"ח איכילוב, שם אובחנה פגיעה בעצב האולינרי והתובע נותח לצורך תפירת העצב הקרוע.

לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ' יואל אנגל, אשר העריך את נכותו של התובע, בשיעור של 30%, בגין פגיעה קשה, בעצב האולינרי ביד ימין - ידו הדומיננטית של התובע.

3.         הנתבעת הודתה  כי התגלע בינה לבין התובע, סכסוך שכנים, אך הכחישה את נסיבות הארוע הנטען בכלל ואת הטענה כי תקפה את התובע, בפרט. הנתבעת ציינה כי תחילתו של הסכסוך, כשבוע עובר לארוע נשוא התביעה, כשהתובע התלונן על רעש בגין עבודות שיפוץ שבוצעו בדירתה ואיים עם כלבו,  כלב רצחני מסוג פיטבול, על הקבלן שביצע את העבודות. אשר לארוע נשוא התביעה, לגירסת הנתבעת, כשהגיעה לבניין, ראתה את התובע, מסתובב עם כלבו והעירה לו על כך שהכלב, אינו קשור. הנתבעת מודה כי דלת הכניסה לבניין, היתה פתוחה ואבן חסמה את אפשרות סגירתה אך לדבריה, היות והדלת אמורה להיות סגורה והיות שפחדה מהכלב, סגרה את הדלת ועלתה לדירתה. הנתבעת מכחישה את גירסת התובע  כי ביקש ממנה שלא לסגור את הדלת ומכחישה את הטענה כי טרקה את הדלת, על ידו של התובע.  הנתבעת מציינת כי כשעלתה לדירתה, שמעה קול נפץ של זכוכית מכיוון דלת הכניסה, אך כיוון שפחדה מהתובע וכלבו, נכנסה לדירתה והסתגרה בה.

4.         על פי החלטת כב' השופט אל-יגון, פוצל הדיון ונקבע כי שאלת האחריות, תתברר תחילה.

נסיבות הארוע - העדויות

5.         מלבד התובע, העידה מטעמו, אימו, גב' בתיה מאור.

מטעם הנתבעת העידו; בעלה, מר סטליאן לוזנאנו, קבלן השיפוצים שעבד בדירתה של הנתבעת, מר יצחק דוד (להלן: "מר דוד" או "הקבלן") וגב' אחינועם רווה, המתגוררת אף היא בבניין ושימשה, בתקופה הרלבנטית, כגזברית ועד הבית המשותף. כן הוגשה מטעם הנתבעת, חוות דעת של מומחה לעבודות אלומיניום, מר רונן כהן.

6.         בתצהיר עדותו הראשית, תאר התובע את נסיבות הארוע, כדלקמן: "הריני להצהיר כי בתאריך 21.6.01 בשעה 11:30 או בסמוך לכך, כאשר טיילתי עם כלבי בהיותי חובב בעלי חיים ועובד לשעבר בעמותת תנו לחיות לחיות אשר הינה עמותה הומניטרית למען רווחת בעלי חיים בסמוך לכניסת הבניין, ברחוב שאול המלך 17 בתל-אביב, ניגשה אליי הנתבעת ותקפה אותי מילולית בעקבות ויכוח שהתנהל ביני ובין עובד מטעם הנתבעת מספר ימים קודם לכן אשר ערך שיפוץ בביתה ובעקבותיו נכנס אבק לביתי וכן נגרם לי רעש בלתי פוסק.

בעודה נכנסת לתוך חדר המדרגות, ביקשתי ממנה שלא תוציא את האבן ששמתי מתחת לדלת האינטרקום כדי שתשמש מעצור לדלת היות ורציתי להיכנס לבניין. הנתבעת לא שעתה לבקשתי ואמרה לי "אם אתה רוצה מלחמה אז בבקשה" וכאשר ניסיתי להיכנס לתוך חדר המדרגות טרקה הנתבעת את דלת האינטרקום בפניי כאשר אני באופן אינסטנקטיבי הגנתי עם ידי על מנת שהדלת לא תיטרק בפני, בעקבות החבטה החזקה התנפצה הזכוכית של הדלת על ידי וגרמה לי חבלה קשה במרפק יד ימין (ידי הדומיננטית)" (סעיפים 3 ו-4 לתצהיר, ת/1).

התובע הוסיף וציין בתצהירו כי המנגנון ההידראולי שהיה מותקן על הדלת ונועד למנוע את טריקת הדלת, לא עבד, עקב תקלה במנגנון וכי כשחזר מבית החולים, הדלת, לרבות המנגנון ההידרואלי, כבר תוקנו (סעיפים 12-11 לתצהיר).

7.         בחקירתו הנגדית, העיד התובע כי הכלב שהיה ברשותו, היה: "בוקסר מעורב. זה היה כלב שאספתי מתנו לחיות לחיות, עם תעודות. זה היה כלב לא מסוכן ובקושי יכול לזוז" (עמ' 5 לפרוטוקול). בחקירתו הנגדית, הגדיר התובע את הסכסוך שפרץ בינו לבין הקבלן מטעם הנתבעת, כ"קצת יותר מויכוח", אך הכחיש את הטענה כי יצא לחצר, עם שני כלבים וכי איים על הקבלן. התובע הוסיף והעיד כי מדובר היה, בכלב פצוע, אשר כלל לא היה מחוץ לדירה, באותו מעמד וכי מי שהיתה חברתו, באותה עת, הזמינה את המשטרה שכן הקבלן צעק וזרק לעברו, גזע עץ (עמ' 6 לפרוטוקול). אשר לנסיבות הארוע, התובע הודה כי יצא לחצר הבניין, עם הכלב, כשהכלב אינו קשור וללא זמם, אם כי לדבריו: "... הכלב בקושי היה הולך. הוא היה כלב פצוע ומפורק לגמרי. אני לא יודע איך כלב כזה יכול להיות מאיים. נכון שהכלב היה לא קשור וללא מחסום, אבל הכלב לא יכול היה לרוץ ולא לעשות כלום. אני לא מבין למה צריך מחסום, וכשכן הייתי יוצא איתו לרחוב הוא היה קשור רוב הזמן, רק בבוקר מוקדם הוא לא היה קשור" (עמ' 10 לפרוטוקול).

            התובע הוסיף והעיד כי הנתבעת, פנתה אליו, קיללה אותו ואמרה לו שתרעיל את הכלב וכי הוא רצה לנתק מגע ולהיכנס לבניין, וכדבריו: "ביקשתי ממנה לזוז ושתעזוב אותי בשקט. אני בקושי גרתי בבניין שבוע. אני רציתי להיכנס פנימה לבניין, היא עברה לפני. אני קראתי לכלב לפני שנכנסתי לבניין, כשהיא באה מולי לא רציתי להתווכח איתה. כשהיא התחילה עם הצעקות שלה רציתי להיכנס פנימה כדי לא להתווכח איתה בגלל מה שהיה שבוע קודם. אני לא אדם שמחפש בעיות. רציתי להיכנס לתוך הבניין כי חשבתי שהעימות יימשך איתה עוד זמן ורציתי להיכנס הביתה. היא נכנסה לפני. היא הייתה יותר קרובה לדלת ממני. כשהיא ראתה אותי מתקרב לדלת וקורא לכלב היא נכנסה לפני" ובהמשך: "כשבאתי להיכנס היא פשוט החלה ללכת לפני. לא הלכנו במקביל, היא הלכה לפני והגיעה לדלת לפני ואמרה לי עוד משהו ואני אמרתי לה שלא תסגור את הדלת ואז הדלת נטרקה בפני. יש לי מפתח לדלת. אני גר בקומת קרקע, יצאתי לרגע החוצה עם הכלב. לא לקחתי את המפתח, שמתי אבן שתחזיק את הדלת. האבן היא אבן שמשתמשים בה לדלת והיא הייתה בפנים. זו לא אבן שאני הבאתי, האבן הייתה שם בכניסה באופן קבוע, הדלת לא תמיד הייתה סגורה. אני שמתי את האבן כדי שהדלת תישאר פתוחה. הדלת הזו לא נסגרת מאליה, היה לה מתקן הידראולי שלא עבד" (עמ' 13-12 לפרוטוקול). התובע חזר והעיד כי כשראה את הנתבעת, מזיזה את האבן, אמר לה שלא תסגור את הדלת וכי "...היא לא הקשיבה לי וטרקה את הדלת. הזכוכית נשברה מהתנופה של הדלת בטריקה. הרמתי את היד בכדי לעצור את הדלת ואז הדלת התנפצה" (עמ' 16 לפרוטוקול).

8.         אימו של התובע, הגיעה למקום, על מנת לפנותו לבית החולים ואין בעדותה כדי לשפוך אור על נסיבות האירוע, בהיותה עדות שמיעה. אשר לסוג הכלב שהיה ברשות התובע, באותה עת, העידה אמו של התובע כי מדובר היה ב "כלב מעורב. זה לא היה פיטבול הוא קיבל אותו ב"תנו לחיות לחיות" (עמ' 19 לפרוטוקול).

9.         גירסתה של הנתבעת, באשר להשתלשלות הארועים, שונה כאמור, בתכלית השוני.       

10.        מר דוד, הקבלן שעבד בבית הנתבעת, העיד לגבי "תקרית" שהתרחשה כשבוע עובר לארוע נשוא התביעה ולדבריו, התובע ביקש ממנו כי יפסיק עבודות שבוצעו סמוך לחלון דירתו ואיים עליו, עם כלב בעל מראה מאיים ומרושע, באומרו: "אתה לא יודע למה הכלב מסוגל". בחקירתו הנגדית, הודה מר דוד כי זרק, לכיוון התובע, בול עץ, אך לדבריו, עשה זאת משום שהתובע עמד לשחרר את הכלב. עוד העיד הקבלן כי שוטר שעבר במקום, עשה, בסופו של דבר, "סולחה" בין הצדדים.

11.        הנתבעת ציינה בתצהירה ובעדותה כי העימות שהתרחש בין הקבלן לבין התובע, כשבוע קודם לארוע נשוא התביעה, עורר בליבה, חשש ופחד מהתובע ומהכלב אשר תואר על ידי התובע, ככלב מסוכן, מסוג פיטבול. הנתבעת ציינה כי בהיותה אם לתינוקת, חששה מהכלב המסוכן שכן התובע הוציא את הכלב, לחצר הבית המשותף, כשהוא משוחרר וללא זמם.