פסק-דין בתיק א 19309/04

רקע

1. בפני תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובעת, ילידת 1982, בעת שביום 11.9.03 נפלה במסגרת עבודתה כקופאית אצל הנתבעת 1 (להלן: " הנתבעת"),  שהייתה מבוטחת במועד הרלוונטי בביטוח אחריות אצל הנתבעת 2. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק ובהתאם לכך נשמעו ראיות והוגשו סיכומים. מטעם התובעת העידו היא עצמה וכן אביה, מר משה מור. מטעם הנתבעות העידה הגב' מאיה לובדה, מנהלת שירות לקוחות בסניף הנתבעת בו עבדה התובעת, והוגשה תעודת עובד ציבור מטעם המוסד לביטוח לאומי. שני הצדדים הגישו חוות דעת מומחה מטעמם בתחום רפואת השיניים, התחום העיקרי בו נפגעה התובעת.  נדון, ראשית, בשאלת האחריות. תחילה - העובדות הרלוונטיות.

העובדות

2. התובעת, סטודנטית למשפטים במועדים הרלוונטיים, החלה לעבוד כקופאית אצל הנתבעת באמצעות חברה להשמת כח - אדם (לפיד חברה להשמת כח אדם ושירותים בע"מ) ביולי  2003, במהלך חופשת הלימודים בין השנה השניה והשלישית ללימודיה. מהודעתה של התובעת למוסד לביטוח לאומי מיום 24.3.04 (אשר כלולה בתעודת עובד ציבור של המוסד לביטוח לאומי, עמ' 1  שורות 6-7) עולה כי התובעת עבדה גם בעבר אצל הנתבעת כקופאית. התובעת עבדה במשמרות בנות 6 שעות. ביום האירוע הגיעה למקום עבודתה בשעה 09:00 לערך.

3. לצורך תחילת העבודה ופתיחת הקופה היה על התובעת להגיע לקופה הראשית, לקבל פיקדון ולגשת לקופה בה הוצבה. כך עשתה התובעת ביום האירוע. בהמשך, היה על התובעת לפתוח את שרשרת המתכת שמנעה מעבר קונים לקופתה. בעניין זה יש לציין כי כל קופה לא פעילה הייתה סגורה באמצעות שרשרת מתכת, המתוחה בין שתי קופות סמוכות, אשר ניתן היה לפתחה ולסגרה באמצעות סוגר עם וו, בדומה לסגירת שרשרת בדלת בית, כפי שנראה בתמונות שצורפו לתצהיר התובעת ובתמונה נ/1. בהתאם לגרסת התובעת, היא התיישבה במקומה, הבחינה שהשרשרת של קופתה סגורה וקמה על מנת לפתחה. דרך פתיחת השרשרת בהתאם לגרסת התובעת הייתה כדלקמן: התובעת עברה עם רגליה מעל שרשרת של קופה סמוכה, פתחה את השרשרת של הקופה שלה באמצעות הסוגר והשאירה אותה פתוחה לצורך מעבר הקונים. אז, על מנת לחזור לעמדתה, פנתה לעבור שוב מעל השרשרת של הקופה הסמוכה. בשלב זה, של ניסיון לעבור מעל השרשרת, נפלה (סעיף 16 לתצהיר התובעת, פרוטוקול עמ' 3 שורות 9-10, עמ' 5 שורות 6-8, הודעת התובעת במוסד לביטוח לאומי עמ' 2 שורות 7-12). הנתבעות לא חלקו בסיכומיהן על עצם קרות האירוע ונסיבותיו ולכן ההנחה העובדתית, לצורך מתן פסק הדין, היא כי אירוע הנפילה אכן ארע עקב ניסיון התובעת לעבור מעל שרשרת סגורה, כמתואר לעיל.

4. אין חולק כי הדרך בה הייתה אמורה התובעת לעבור דרך השרשרת, המתיישבת אף עם השכל הישר וההגיון, אינה מעבר, קפיצה או דילוג מעל השרשרת, אלא שימוש בסוגר המיועד לפתיחת וסגירת השרשרת, בדיוק כפי שפתחה התובעת את השרשרת של קופתה עבור לקוחות טרם נפילתה. התובעת בעדותה הבהירה כי השימוש בשרשרת היה ברור לה, פשוט ולא כרוך בקושי מיוחד: " השרשרת נפתחת כמו קפיץ, פשוט נועלים אותה, אפשר לפתוח אותה מכל כוון" (עמ' 4 שורה 8 ) והדברים עולים בברור גם מבחינת התמונה נ/1.  

5. השאלה הנשאלת היא, אם כן, מדוע בחרה התובעת בשיטת הדילוג מעל השרשרת במקום פתיחת סוגר השרשרת, מעבר בהליכה רגילה, וסגירת הסוגר לאחר מכן?

התובעת השיבה בחקירתה כי " זו הייתה שרשרת נמוכה שלא הייתה בעיה לעבור מעליה, כל העובדים עברו מעליה, היינו צריכים לעבור שם הרבה פעמים ביום, וזה היה בלי בעיות עד לרגע הנפילה" (עמ' 3 שורות 15-16); " אין הצדקה לפתוח שרשרת להתכופף מעליה  ועבדנו המון שעות, ובכל פעם לפתוח אותה, זה קשה להתכופף. וזה כל מה שכל העובדים עשו" (עמ' 4 שורות 14-15); " לגבי השרשרת שלי, אני תמיד הייתי עוברת מעליה" (עמ' 4 שורות 25-26); " לא הייתה בעיה להניף את הרגל ולעבור מעליה. זאת פעולה שאנחנו עושים יום יום" (עמ' 5 שורה 13). התובעת הסבירה כי לא עברה בדרך חילופית אפשרית אחרת, מאחרי הקופות - " בגלל שהיו שם ארגזי שליחויות, שנשארו מערב קודם...וזו הסיבה שיותר פשוט ללכת דרך השרשרת" (עמ' 3 שורות 24-26). התובעת הסכימה כי לא היה עומס בקופתה בעת האירוע כיון שמדובר היה בתחילת המשמרת ובפתיחת הקופה, עת הגיע לקוח ראשון לקופה, כי היא לא הייתה עייפה  אלא רעננה  וכי לא הייתה צריכה למהר  אם כי הדגישה כי רצתה לתת שירות יעיל  (עמ' 5 שורות 16- 28). 

6. התובעת ציינה בתצהירה כי ההנחיה לשמור את השרשרת סגורה בעת שהקופה לא פעילה הייתה הנחיה חדשה שיצאה רק כשבוע לפני האירוע. היא ציינה בתצהירה כי בישיבת צוות שנערכה ימים מספר לפני האירוע נאמר על ידי האחראית על הקופאיות, הגב' מאיה לובדה, כי השרשראות אינן בטיחותיות אך כי יש צורך לסגרן לצורך מניעת גניבות. התובעת ציינה כי גובה השרשראות מעל הרצפה הוא כ - 30 ס"מ וכי למעשה לא הועילו כלל במניעת גניבות למעט מעבר עגלות. בעדותה הוסיפה כי אינה זוכרת הנחיות בטיחות שהועברו לעובדים, אם כי אישרה כי יתכן ובישיבות הצוות הועברו הנחיות בטיחות וסביר כי הגב' לובדה העבירה הנחיות בטיחות (עמ' 8 שורות 1-7).

7. מר  משה מור, אביה של התובעת, הצהיר כי  עובר לארוע " הזהרתי את בתי לא פעם מפני השרשרת אשר נראתה כבלתי בטוחה ומסוכנת למעבר" (סעיף 8). בחקירתו הוסיף וציין כי " הזהרתי אותה מפני הרבה סכנות במקום, גם השרשרת" (עמ' 10 שורה 20).

8. הגב' לובדה ציינה בתצהירה כי אחת לחודש הייתה נערכת בסניף  ישיבת צוות בה הועברו הנחיות שונות לצוות, לרבות לתובעת. היא ציינה כי בכל ישיבה העבירה לעובדים את הוראות הבטיחות בסניף ובין היתר הורתה לסגור את הקופה עם שרשרת כאשר אינה בשימוש. היא ציינה כי הבהירה לעובדים כי " בשום פנים ואופן אין לדלג מעל שרשרת סגורה ובמידה ורוצים לעבור יש לפתוח את השרשרת (שהייתה בסך הכל תלויה על וו בצידה האחר של הקופה), לעבור ולסגור את השרשרת חזרה". הגב' לובדה ציינה לגבי התובעת כי " מדובר בעובדת מיומנת שנכחה במספר ישיבות צוות בהם הוסברו נהלי הבטיחות ובהם הוזהרה ספציפית בפני התנהגות מהמין שגרם לפגיעתה". בחקירתה הוסיפה כי  הסתובבה בין הקופות, בדקה קיום הנהלים, נהלי שירות ונהלי בטיחות. היא ציינה כי אם ראתה עובד מנסה לעבור מעל השרשרת הייתה מעירה לו (עמ' 13 שורה 24; עמ' 15 שורות 21-22). היא הוסיפה כי נשאלה ע"י עובדים מדוע קיימות השרשראות  והסבירה כי מדובר בהנחיות מנהל הסניף למניעת גניבות, על פי הנחיות הנהלת הרשת, תוך אזהרה לא לדלג מעליהן. (עמ' 14 שורות 25-26; עמ' 16 שורות 9-10). הוראות הבטיחות, על פי עדותה, נתלו בחדר האוכל ולעיתים גם הופצו עם תלוש המשכורת (עמ' 15 שורות 29-30; עמ' 18 שורות 6-10). הגב' לובדה שללה את טענת התובעת על פיה אמרה כי השרשראות אינן בטיחותיות (עמ' 16 שורה 6). היא  העידה כי היא זוכרת שהתובעת נכחה בכמה ישיבות צוות (עמ' 16 שורה 28).

טענות הצדדים

9. התובעת טוענת כי הנתבעות חבות בפיצויה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה עקב נפילתה. נטען כי הנתבעת 1 היא המעבידה בפועל של התובעת, אחראית על שיטות העבודה. נטען כי  כל העובדים נהגו לעבור מעל השרשראות " בדרך ספונטנית לחלוטין...כאשר פעולה זו הייתה פשוטה מעיקרה אשר לא נכרה בצידה כל סיכון, כאשר גובה השרשרת במקרה דנן היה נמוך אשר ללא ספק אפשר מעבר בהנפת רגל ללא שום בעיה". נטען כי זו הייתה שגרת העבודה וכי הנתבעת לא נתנה על כך את הדעת. נטען כי לא ניתנו הנחיות ספציפיות של הנתבעת לעובדים לא לעבור מעל השרשרת וכי התובעת לא הודרכה ולא הוזהרה מפני הסיכונים הטמונים במעבר מעל השרשרת. נטען כי גם אם טעתה התובעת ובצעה עבודתה בדרך לא בטיחותית עדיין אין בכך כדי לגרוע מזכויותיה לקבל פיצוי על נזקיה.

10. הנתבעות טוענות כי לא הופרה חובת זהירות קונקרטית של הנתבעת כלפי התובעת. נטען כי אין מדובר בסיכון בלתי סביר  אלא בסיכון רגיל לגביו לא חבה הנתבעת. נטען כי מונעת הנזק הטובה ביותר הייתה התובעת, שיכלה לבצע את הנחיותיה של הנתבעת ולהימנע מלדלג בפזיזות מעל השרשרת. נטען כי הנתבעת הזהירה את התובעת מפני הסיכון שבדילוג מעל השרשרת, למרות שהסיכון ברור כשמש. נטען כי רשלנותה התורמת של התובעת היא בשיעור כה ניכר עד שהיא מנתקת את הקשר הסיבתי בין מחדליה הלכאוריים של הנתבעת ובין הנזק שנגרם לתובעת. נטען כי התובעת ידעה על קיום השרשרת, התעצלה לפתוח אותה והעדיפה לקחת על עצמה את הסיכון, לו הייתה מודעת, שבדילוג מעל שרשרת. נטען כי המעביד הפורמלי, חברת כח האדם, נושא גם הוא באחריות, אם קיימת. נטען כי התובעת נמנעה מלהביא לעדות את מנהל הסניף ויש לזקוף זאת לחובתה. נטען כי לא הוכחה הטענה כי פעולת הדילוג מעל השרשרת הייתה פעולה שבוצעה באופן שגרתי על ידי כל העובדים ולא הובא כל עד  להוכחת  טענה זו, מעבר לעדות התובעת שהיא עדות יחידה של בעל דין. נטען כי לא הוכח באמצעות חוות דעת של מומחה כי השרשרת לא נבנתה או לא הוצבה כראוי.  

אחריות הנתבעת: דיון והכרעה

11. אין חולק בדבר קיום חובת זהירות מושגית אותה חבה הנתבעת כלפי התובעת, כמעבידתה בפועל וכבעלת הפיקוח והשליטה על עבודתה. הפסיקה קבעה כי יחסים של עובד ומעביד מטילים על המעביד חובה מוגברת לדאוג לבטיחות עובדו. בין חובות המעביד כלפי עובדו ניתן למנות גם את החובה לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטת עבודה מתאימה ולפיקוח יעיל. במסגרת זו, חייב המעביד לנקוט צעדים סבירים כדי למנוע מהעובד סכנות מיותרות, להדריכו ולהזהירו מפני סכנות קיימות, בפרט כאלו שניתן לצפותן מראש בשל אופי העבודה או אופי המקום שבו מתבצעת העבודה (ראה למשל: ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם , פ"ד לח(1) 72).

12. בחובה מושגית אין די ויש לבחון קיומה והפרתה של חובת זהירות קונקרטית. חובת זהירות קונקרטית מוטלת, לאחר בחינת נסיבות העניין, על מנת למנוע סיכון בלתי סביר ולא סיכון סביר (ע"א 145/80 וקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113). לעניין חובת הזהירות הקונקרטית שחב מעביד  לעובדו יצוין, כי ככל שהסיכון חמור יותר, נסתר יותר או בלתי רגיל, הרי במקביל גוברת חובתו של המעביד לנקוט אמצעי זהירות וגוברת  " מידת גוונם  ותחכומם של אמצעי הזהירות שמעביד סביר חייב לנקוט" (ע"א 663/88 שירזיאן נ' לבידי אשקלון בע"מ , פ"ד מז(3) 225, 229). יחד עם זאת, יש להיות ערים לכך, כי קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות אתם בחיי היום יום, אשר המעביד אינו נושא באחריות להם, שכן הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות (ע"א 417/81 הנ"ל, עמ' 77) ואחריותו אינה אחריות מוחלטת לכל פגיעה. " השאלה אינה אם מעביד עשה   הכל כדי להגן על עובדיו מפני סיכון, אלא אם מעביד עשה כל שהיה סבי ר לעשות כדי למנוע התרחשות התאונה" (ע"א 8263/98 צים נ' בן מויאל  פ"ד נה(3) 666, 670, ההדגשות במקור). חובת המעביד אינה למנוע כל סיכון וסיכון אלא רק את אותם סיכונים שניתן לצפות ממעבידה סבירה שתמנע אותם תוך שימוש באמצעים סבירים. חשוב לזכור כי לצורך טיפול בעובד אשר נפגע בתאונת עבודה, קיים המוסד לביטוח לאומי אשר אמון על שמירת רווחתו של העובד ופיצויו על נזקיו.

13. השרשרת שהוצבה בין הקופות במקום עבודתה של התובעת לא יצרה סיכון בלתי סביר. השרשרת עצמה אינה מהווה סיכון בלתי רגיל, מפגע או חפץ מסוכן לגביו יש לנקוט אמצעי בטיחות מיוחדים. השרשרת עצמה - בשימוש רגיל ונכון - אינה מסוכנת. מעבר  דרך השרשרת לאחר פתיחתה אינו מסוכן. סיכון הנפילה עקב הדילוג אינו סיכון טבעי ורגיל אשר כרוך בשימוש בשרשרת במסגרת העבודה או לצרכי העבודה אלא סיכון הנובע משימוש בלתי רגיל ובלתי נאות בשרשרת. לאור כך, לטעמי, בנסיבות אלו, לא חבה הנתבעת חובת זהירות קונקרטית לתובעת ולא חבה נקיטת אמצעי זהירות מיוחדים לצורך מניעת דילוג מעל השרשרת. 

14. עם זאת, גם אם הייתי קובעת כי חלה חובה כזו, יש לבחון אם הפרה הנתבעת את החובה ואם נקטה האמצעים הסבירים בנסיבות העניין על מנת למנוע הסיכון הכרוך בדילוג מעל השרשרת.

לאור כך שאין מדובר בסיכון אשר טמון בשרשרת עצמה, לאור כך שלא מדובר במפגע או חפץ מסוכן אלא בשרשרת המשמשת מחסום, גלויה לעין כל, כאשר הסיכון שבדילוג מעליה עולה מההגיון, ניסיון החיים והשכל הישר, הרי אמצעי הבטיחות הסבירים במקרה זה אמורים להיות מינימליים, ללא השקעה מיוחדת או תחכום רב מצד הנתבעת. לאחר בחינת הראיות אני קובעת כי הנתבעת אכן נקטה האמצעים הסבירים, כך שגם אם הייתה מוטלת עליה חובת זהירות קונקרטית למנוע הסיכון של נפילה עקב דילוג מעל השרשרת,  היא לא הפרה את חובתה.

15. טענות התובעת, בענייננו, כאמור, מבוססות על העדר הדרכה ואזהרה לעניין הסיכון בדילוג מעל השרשרת והעדר פיקוח והקפדה על  העובדים, שלא ידלגו מעל השרשרת.

טענות התובעת מתבססות על טענה עובדתית עיקרית בדבר  שגרת עבודה ונוהג נטען, על פיו פעלו כלל העובדים. הנתבעת, כנטען, התעלמה מנוהג ושגרה אלו ולא הזהירה באופן מספק את העובדים. יש לציין כי קיימת סתירה מסוימת בעדות התובעת, כאשר מחד העידה כי ההנחיה לסגור השרשראות הייתה חדשה, רק מספר ימים טרם האירוע, ומנגד העידה כי כל העובדים נהגו לעבור מעל השרשראות באופן יום יומי, כאשר הרושם מדבריה היה שמדובר בשגרה קיימת, ימים רבים. גם אביה של התובעת העיד כי הזהירה בעבר מספר פעמים מהשרשרת, גרסה אשר אינה מתיישבת עם הטענה בדבר היות ההנחיה החדשה. לעניין זה אציין כי התרשמתי כי חובת סגירת השרשרת לא הייתה חדשה, אם כי ייתכן ולא הייתה הקפדה מלאה בכל התקופות  על סגירתה.

התובעת ציינה כי כל העובדים נהגו לדלג כפי שהיא עשתה  אך לא הביאה כל עד להעיד כאמור. בכך יש כדי לגרוע מאמינות גרסתה ולפעול דווקא כנגדה. הגב' לובדה שללה את טענת התובעת באשר לנוהג הנטען. איני מקבלת את הגרסה כי "כל העובדים" נהגו באופן שגרתי ובאין מפריע לדלג מעל השרשראות במהלך העבודה. מקובל עלי שארעו מקרים בהם מי מהעובדים עשה זאת באופן חריג אך אין בכך כדי ללמד על הכלל ובודאי אין בכך ללמד על שגרת עבודה ושיטת עבודה קיימת.