פסק-דין בתיק א 1923/02

פתח דבר

1.         מלכתחילה הוגשה התובענה דנן על ידי תמר ריבר ז"ל (להלן: " המנוחה") שנפטרה ביום 7/10/02, בטרם הגיעה התובענה לידי בירור.

            בהחלטה מיום 27/4/03, נעתר בית המשפט (בש"א 8539/03 כבוד השופטת ר' לבהר שרון) לבקשת בנה של המנוחה ד"ר ראובן אמיר-שלו, לתיקון כתב התביעה באופן שהוא יהיה לתובע במקומה (להלן: " התובע"). מאחר שעל הפרק סוגיה רפואית, אני רואה מקום לציין שהתובע אינו רופא וכי הדוקטורט שלו, כפי שהעיד, הוא בתחום הפדגוגיה וספורט.

            על פי צו ירושה מיום 26/12/02 ולאחר ששלושת אחיו ויתרו על חלקם בירושה, התובע הוא יורשה היחיד של המנוחה (צו הירושה סומן נ/5). טרם פטירתה של המנוחה, ביום 13/8/01 או בסמוך לפני כן, הוכרזה המנוחה כחסויה על ידי בית משפט לענייני משפחה בחיפה (יצוין כי הצו שבו הוכרזה כחסויה לא הוצג לפניי). במועד זה, 13/8/01, מונה התובע כאפוטרופוס על גופה ועל רכושה (הצו למינוי אפוטרופוס צורף כנספח ב לתצהיר התובע).

2.         ביום 17/9/95 חתמה המנוחה כלווה, ביחד עם אחד בשם שמואל אלקן כלווה נוסף (להלן: " אלקן"; המנוחה ואלקן יחדיו יכונו להלן: " הלווים") על הסכם הלוואה עם שמשון חברה לביטוח בע"מ (להלן: " שמשון") - שבעת הרלוונטית עסקה בין היתר במתן הלוואות מובטחות במשכנתא - שלפיו הלוותה להם שמשון סכום של 300,000 ש"ח לפרעון בתנאים כפי שפורטו בהסכם זה (להלן: " הסכם ההלוואה" ו" ההלוואה", לפי העניין; הסכם ההלוואה סומן ת/2). הסכם ההלוואה נחתם גם על ידי שני ערבים, וכביטחון להחזר ההלוואה שיעבדה המנוחה דירה שבבעלותה ברחוב יבנה 8 נהריה במקרקעין הידועים כגוש 18209 חלקה 216/2 (להלן: " הנכס") בחתימתה על שטר משכנתא (שטר המשכנתא צורף כנספח ד לתצהיר התובע; להלן: " המשכנתא" ו" שטר המשכנתא", לפי העניין). הנתבעת, מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: " הנתבעת") היא חליפתה של שמשון ובאה במקומה לכל דבר ועניין, בהתאם לצו מיזוג שניתן על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב ביום 4/5/00 (צו המיזוג צורף כנספח א לתצהירה של בלה ליבוביץ המשמשת בתפקיד חתמת בנתבעת, להלן: " ליבוביץ").

            המשכנתא נרשמה בלשכת רישום המקרקעין ביום 18/8/95 (נסח רישום מקרקעין צורף כנספח ג לתצהיר ליבוביץ).

            משלא עמדו הלווים בהחזרי ההלוואה, העמידה הנתבעת את ההלוואה לפרעון מיידי ופתחה ביום 27/7/97 בהליכי הוצאה לפועל למימוש המשכנתא שנרשמה לזכותה על הנכס, במסגרת תיק הוצאה לפועל 7-97-08519-17 המתנהל בלשכת ההוצאה לפועל בכפר סבא (להלן: " תיק ההוצל"פ"). הליכי המימוש עוכבו עד למתן פסק דין בתובענה דנן, בפסק דין שניתן ביום 20/2/02 על ידי בית המשפט העליון ברע"א 970/02.

            התובענה הינה למתן צו הצהרתי שלפיו הסכם ההלוואה ושטר המשכנתא בטלים. יוער כי התובע מתייחס גם לשטר משכון שגם לפיו שועבדו הזכויות בנכס כטענתו, ואולם שטר כזה לא הוצג - ומכל מקום אותו דין החל ביחס לשטר המשכנתא חל גם עליו, במידה שקיים.

גדר המחלוקת וטענות הצדדים

3.         עיקר טענתו של התובע היא, כי בעת שהתקשרה המנוחה בהסכם ההלוואה ושטר המשכנתא, לא היתה כשרה לעשות כן, לנוכח מצבה הנפשי הרפואי שעליו עוד ידובר. לגרסתו, היא לא היתה במצב שבו יכולה היתה להבין את משמעות מעשיה וחתימותיה על המסמכים כאמור. טענה זו נסמכת על חוות דעת מיום 22/5/01 שנערכה על ידי הפסיכיאטר ד"ר אנטולי קריינין (להלן: " ד"ר קריינין") שבדק את המנוחה ביום 7/5/01; חוות דעתו מיום 22/5/01 הוצגה לתיק בית המשפט והוא נחקר עליה (סומנה ת/1).

            יצוין כי חוות דעתו של ד"ר קריינין הוכנה בזמנו לצורך תמיכה בבקשה להכריז על המנוחה כפסולת דין ולמינוי אפוטרופוס לרכושה ולגופה, ומסקנותיו של ד"ר קריינין היו :

"1.            מזה 15 שנה סובלת תמר (המנוחה - ע.ב.) מהפרעות נפשיות חמורות אשר פוגעות בצורה ניכרת בכושר שיפוטה ושיקולה וביכולת לתפקד בחיי היום-יום.

2.  כתוצאה מהפרעות נפשיות הנ"ל נפגעה בצורה ניכרת יכולתה לדאוג לענייניה ולעצמה.

3.  בעת ביצוע מעשיה לא היתה יכולה תמר להבין את משמעותם ואת תוצאתם של מעשים אלה".

            ומשכך, קבע ד"ר קריינין כי המנוחה זקוקה למינוי אפוטרופוס לרכושה ולגופה, ואמנם התובע מונה לתפקיד זה בצו בית משפט לענייני משפחה, כפי שכבר צוין.

            בהמשך לטענתו בנוגע למצבה הנפשי של המנוחה, טוען התובע כי החתמתה על הסכם ההלוואה ושטר המשכנתא היא תולדה של קנוניה שנעשתה על ידי הנתבעת או מי מטעמה בכוונה לנשל את המנוחה מהנכס. לטענתו המנוחה היתה קרבן למעשה תרמית והונאה, תוך ניצול מצבה הנפשי הלקוי ומשכך חלה במקרה זה הדוקטרינה שלפיה "לא נעשה דבר" ((non est factum והעסקה בטלה. כעדות לכך, טוען התובע כי סכום ההלוואה כלל לא הופקד בחשבון המנוחה.

4.         הנתבעת מצידה טוענת, כי המנוחה היתה כשרה להתקשר עמה בהסכם ההלוואה ושטר המשכנתא; והיא נסמכת בין היתר על חוות הדעת שניתנה על ידי הפסיכיאטר פרופ' אבנר אליצור ביום 16/11/03 (להלן: " פרופ' אליצור") שעליה גם נחקר (להלן: " חוות הדעת" סומנה נ/10). חוות דעתו של פרופ' אליצור ניתנה לאחר מותה של המנוחה - שנפטרה בטרם היה סיפק בידי הנתבעת להעמידה לבדיקה על ידי מומחה מטעמה - אך זו נסמכת על כל אותם מסמכים שהיו בפני ד"ר קריינין. פרופ' אליצור ציין כי המנוחה אמנם סבלה "מהפרעות אישיות בעלת צרכי תלות", אך שלל אפשרות של התפתחות מחלה נפשית כלשהי אצלה וקבע כי: "אין על כן שום הצדקה לא בשנת 2000 ובוודאי לא רטרואקטיבית חמש שנים קודם לכן להגיע למסקנה כי גב' ריבר ז"ל (המנוחה - ע.ב.) היתה באותן תקופות במצב נפשי הגורם לה לחוסר כישורים מנטאליים להבין את טיבם של החוזים והעסקאות בהן היתה מעורבת (ו)את משמעותיהם ואת תוצאותיהם של מעשיה". הנתבעת מוסיפה כי העובדה שבשנת 2001 הוכרזה המנוחה כחסויה אינה מלמדת בשום אופן על מצבה בעת ההתקשרות עם הנתבעת בהסכם ההלוואה ובשטר המשכנתא, וכי לא הובאה כל ראיה על ידי התובע לחוסר כשרותה של המנוחה כנטען על ידו, פרט לאמירה סתמית ולא מבוססת של ד"ר קריינין.

            אשר לקנוניה המיוחסת לנתבעת תוך ניצול מצבה הנפשי הלקוי של המנוחה - גם טענה זו  נטענה בעלמא ובלא כל ביסוס, לדידה של הנתבעת, ויש לכן לדחותה מכל וכל.

            הנתבעת מפנה לכך שבתצהירו של התובע ובמהלך החקירות של העדים וכך גם בסיכומים שהוגשו מטעם התובע, ניסו התובע ובא-כוחו להרחיב שלא כדין את חזית המריבה, ופרקליטה של הנתבעת התנגד לכך. במיוחד מפנה הנתבעת לטענות שלא בא זכרן בכתבי הטענות - שעניינן בגובה החוב, בנכונות החישובים, ביתרת החוב שבפיגור בתיק ההוצל"פ, ובהליכים שננקטו על ידי הנתבעת לגביית החוב. הוא הדין באשר לטענת התובע שהועלתה לראשונה בסיכומים שהגיש, בדבר חובת זהירות שנטען שהיתה קימת לנתבעת כלפי המנוחה והפרתה כביכול של הנתבעת את חובת הזהירות הנטענת.