פסק-דין בתיק א 19216/04

1.         רקע:

התובעת תובעת את הנתבעים בשל הפרת הסכם התקשרות למתן שירותי גבייה שראשיתו ביום 27.6.02. ההסכם נחתם עם הנתבעת 1, ובשם הנתבעת 1 חתמו עליו הנתבע 2, שהיה אותה עת ראש המועצה, והנתבע 3, שהיה אותה עת גזבר המועצה.

הצדדים הסכימו על מתן פסק דין זה לפי סיכומים שיוגשו, תוך ויתור על חקירת העדים, מבלי להודות בנכונות גירסתם, כאשר פסק הדין כולל הכרעה במהימנות העדים והראיות על פי החומר שבתיק וכן אפשרות לקבלת התביעה כולה או דחייתה כולה, הכל תוך חיוב בהוצאות . בהתאם לכך ניתנה החלטה על הגשת סיכומים ביום 5.7.06. סיכומי התובעת הוגשו רק ביום 18.10.06. על פי החלטתי מיום 13.3.07, סיכומי הנתבעים לא הוגשו עד אותו יום, וקבעתי שהחל מיום 15.4.07 אתן פסק דין בתיק זה, בין אם יוגשו סיכומים ובן אם לאו. ביום 18.3.07 הוגשו סיכומי הנתבע 2. ביום 1.4.07 הוגשה בקשה הנתבע 3 להארכת מועד עד 15.4.07. ביום 15.4.07 הוגשו סיכומיו.  ביום 16.4.07 הוגשה "בקשה דחופה למתן אורכה  להגשת סיכומים מטעם הנתבעת מס' 1". על פי הבקשה, נתבקשה אורכה להגשת הסיכומים עד ליום 30.6.07. בהחלטתי מיום 18.4.07 נעניתי לבקשה. עד היום לא הוגשו סיכומי הנתבעת 1.  לפיכך, כאשר היתה בידי הנתבעת 1 הזדמנות להגיש סיכומיה מיום 18.10.06 ועד היום, וכאשר ניתנה אורכה לבקשת הנתבעת 1 והיא לא הגישה סיכומיה, ינתן פסק הדין בהעדר סיכומי הנתבעת 1.

2.         טענות מקדמיות :

2.1        אישור החשבונות

התובעת טוענת שוב ושוב בסיכומיה,  כי על פי סעיף 21 להסכם, חשבונותיה נחשבים מאושרים אם הנתבעת לא חלקה עליהם, וכי נקבע בהסכם שהפרת הסכם זה היא הפרה יסודית, ועל כן עצם העלאת הטענה החולקת על החשבונות היא הפרה יסודית של ההסכם. בהמשך לכך, טוענת התובעת, כי אמנם הנתבעת כפרה בכתב הגנתה בהיות החשבונות שנשלחו אליה חשבונות מאושרים לפי סעיף 21 להסכם ההתקשרות, אבל משלא פירטה מדוע היא סבורה כך, "הרי שהנתבעת כבולה ומחוייבת במניעות שבסעיף 21 וכו'".  מסתבר שלדעת התובעת יש להחליט בתביעה זו תוך שהנתבעת כבולה ומנועה מלטעון את טענותיה. סבורני, שיש להחליט אם הנתבעת או התובעת צודקת בטענותיה ואין צורך להחליט רק בשאלה אם היא כבולה ומנועה מלטעון את טענותיה.

התובעת לא נמנעה מלטעון כי מניעת הנתבעת מלהעלות כל טענה שהיא, נובעת מעקרון תום הלב. כלומר, תום לב הוא שהצד השני יהיה מושתק ולא יוכל להעלות כל טענה. לשם כך ציטטה התובעת שני פסקי דין. האחד, רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית כנסת רמת חן נ' סהר פ"ד נג (3) 281, לא עוסק כלל במניעות אלא בפרשנות מונחים בפוליסת ביטוח, גם לא בעמ' 304 שעליו הסתמכה התובעת. השני בג"ץ 135/75 סאיטקס נ' שר המסחר והתעשייה פ"ד לו (1) 673, אינו עוסק כלל ב"אמת מידה מוגברת של תום לב המחייבת רשות ציבורית", אלא בקיום הבטחה שניתנה על ידי רשות ציבורית במסגרת סמכויותיה. הוא גם אינו מייצג את הדין הנוהג במדינת ישראל. הדין הנוהג הובע בין היתר בע"א 97 / 6996 א. עבאדה בע"מ נ' רשות הפיתוח פ"ד נג (4) 117, בו נקבע שיש לשקול בכל מקרה של טענת השתק כנגד רשות ציבורית את עקרון חוקיות המינהל אל מול אינטרס ההסתמכות של הפרט על מצגי המינהל. שקילה זו מחייבת, שאם אין הנתבעת חייבת סכום כלשהוא לתובעת, היא לא תהיה מנועה מלטעון זאת.

טענה נוספת במסגרת הטענות המבקשות למנוע מהנתבעת לטעון כלל נגד טענות התובעת, היא הטענה שכפירתה  של הנתבעת בחשבונות, נוכח אי כפירתה בעבר והתחייבותה (הנטענת) לשלם את החשבונות, היא טענה בעל פה נגד מסמך בכתב שאסור להעלותה. התובעת ציטטה את ע"א 465/85 וילנואבה נ' נברון פ"ד מב (1) 705, בעמ' 709 מפי הנשיא ברק לענין זה. ראשית, היה זה השופט חלימה ולא הנשיא (לאחר מכן) ברק שאמר את הדברים המתייחסים לטענה בעל פה נגד מסמך בכתב בנושא זה. אבל כדאי היה שתביא התובעת את הרציונל של הכלל האוסר טענה בעל פה כנגד מסמך בכתב, המצוטט בפסק הדין:

"פסול הראיה נובע מן העובדה, כי דרך הבריות להרבות בדברים במשא- ומתן קודם עשיית המסמך, אך רק מה שהוסכם בפועל עולה על כתב, ומה שלא נרשם במסמך, אות הוא שאינו חלק מן התניות המוסכמות, שאילו היה, היה אף הוא מוצא את מקומו בין שאר הדברים שזכרם בא במסמך".

כלומר, הכלל הזה בא לאסור עדויות על דברים שקדמו למסמך בכתב. הכלל הזה לא בא לאסור טענות שלאחר המסמך. מכאן, שהכלל הזה אינו שייך לענייננו.

טענה נוספת בפי התובעת היא כי הדין הקובע שיש לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת גם בניהול הליכים משפטיים, אוסר על הנתבעת להעלות טענות כנגד חיובה. התובעת הסתמכה בענין זה על רע"א 11183/02 כלפה נ' זהבי פ"ד נח (3) 49, לפיו, כך נטען על ידי התובעת, מנוע צד מלטעון טענה שעליה ישן והעלה רק בשלבים מאוחרים של המשפט. אני מודה שנבצר ממני להבין את הרלבנטיות של פסק דין זה, הקובע שמי שהעלה טענה לחוסר סמכות ענינית רק בשלב הסיכומים ולא בפתיחת הדיון, מנוע מהעלותה. טענות הנתבעת נטענו עם פתיחת הדיון, ולכן פסק הדין הזה אינו רלבנטי.      

2.2        טענה למניעות לגבי הודאה בחוב

בישיבה בין הצדדים ביום 9.9.04 מסרה התובעת לנתבעת את דרישתה לקבל תשלום בסך 377,961 ש"ח. לטענת התובעת (בהדגשה ובהדפסה בקו תחתון), הנתבעת לא דחתה דרישה זו באמתלא זו או אחרת ולא העלתה את טענתה הנוכחית כי התובעת לא זכאית לעמלה מאחר שלא עמדה ביעדי הגבייה בהסכם, אלא התחייבה לשלוח לתובעת את הצעת הנתבעת לגבי דרישת התובעת. לטענת התובעת, משמעות התחיבות זו היא הודאה בעצם החבות לתובעת והתחייבות לממשה. על כן, שוב מנועה הנתבעת מלטעון שאין היא חייבת לשלם לתובעת עמלה או תשלום כלשהוא. לטענת התובעת, יש איפוא להתעלם מכל טענה של הנתבעת הכופרת  בחובתה לשלם לתובעת.

אני דוחה את הטענה שהנתבעת מנועה מלכפור בחבותה לשלם משום שהתחייבה לשלוח לתובעת הצעה מטעמה. ההתחייבות לשלוח הצעה היא בודאי חלק ממשא ומתן, שאם הוא מסתיים הוא מחייב ואם אינו מסתיים אינו מחייב. "הצעה לגבי דרישת התובעת" יכולה להיות הצעה לתשלום מלוא המגיע לתובעת, אבל יכולה להיות גם הצעה שלא לשלם דבר, או הצעה שהתובעת תבדוק שמא היא חייבת לנתבעת כספים, או כל הצעה אחרת. התחייבות כזו אינה מונעת מהנתבעת דבר.

3.         האם הנתבעת 1 הפרה את החוזה במעשיה? האם פעולותיו של ראש המועצה ייחשבו הפרת חוזה מבחינתו או מבחינת המועצה?

לטענת התובעת הנתבעת הפרה את ההסכם במעשיה המפורטים להלן:

א.         הנתבעת לא מסרה את כל החובות שבפיגור לגבייה.

ב.         הנתבעת לא מסרה לתובעת את קובץ החייבים שיכלול את כל הפרטים הרלבנטיים והמעודכנים של אותם חייבים.