פסק-דין בתיק א 191564/02

בפנינו תביעה שנעורה לאחר כעשר שנות תרדמה. רוב הנוגעים בדבר נפוצו לכל עבר, כשבראשם עו"ד יונתן מילר, שנמלט מן הארץ, תוך שהוא מותיר אחריו שובל של אי סדרים.

פקידי הבנק התחלפו מאז, ועד ההגנה היחיד, מר ליפשיץ, מסר עדות הנשענת על מסמכים חלקיים, שהוצגו לו בבנק הנתבע.

היחידים שמכירים את העובדות מהיכרות אישית  הם התובעים, ויתכן שהתביעה כלל לא היתה באה לעולם, לולא עורך-דין הנכבד שסרח וברח.

רצונם של התובעים הוא לקבל מאת הבנק השבה בסך של 405,238 ש"ח, שלטענתם נגבו מהם שלא כדין ע"י בא-כוח הבנק, אותו עו"ד יונתן מילר. הבנק מכחיש טענתם של התובעים, על סמך הרישומים בספריו, ולא נותר אלא לראות, בסופו של יום, אם צודקים התובעים בתביעתם.

עובדות מוסכמות

התובעים, עדה וצורי אביבי, הינם בעל ואישה. התובע 2 (להלן: "אביבי") היה במועדים הרלבנטיים לתביעה, בעל מניות בחברת צ. אביבי חברה לבניה בע"מ (להלן: "החברה"). החברה ניהלה חשבון וקיבלה אשראי מאת הבנק הנתבע (להלן: "הבנק").

להבטחת תשלום חובות החברה, שעבדו התובעים בשנת 1988 את ביתם באשקלון, ורשמו משכנתא עליו לטובת הבנק. בחשבון החברה נוצרה יתרת דביטורית, שלא סולקה על ידה, ובשנת 1992 הגיש הבנק תביעה כספית נגד החברה והתובעים כערבים לחיוביה (ת.א. 3380/92, להלן: "התביעה הראשונה").

עו"ד יונתן מילר, אשר ייצג את הבנק כבר בתביעה הראשונה, הגיע עם התובעים להסכם פשרה. הסכם זה קיבל תוקף של פסק דין בתאריך 14.1.93 (להלן: "הסכם הפשרה", סומן במ/1).

בהסכם הפשרה נקבע והוסכם, כי ישולם לבנק סך של 162,000 ש"ח, על ידי החברה והתובעים גם יחד (נתבעים 1-3 בתביעה הראשונה). התובעים והחברה לא עמדו בהתחייבותם על פי הסכם הפשרה ולכן הגיש הבנק, באמצעות עו"ד מילר, בקשה למימוש המשכנתא שנרשמה על ביתם של התובעים.

במסגרת הליכי ההוצאה לפועל מונה עורך דין מילר לכונס נכסים על הבית, ופעל למכירתו באמצעות מכרז. הבית נמכר בתאריך 26.10.95 לחברת שנבר הנדסה ובנייה בע"מ (להלן: "הקונה"), תמורת סך השווה בשקלים ל- 205,000 דולר.

הקונה שילמה לכונס הנכסים את מלוא התמורה המוסכמת.

מתוך הסכום שהופקד בידי כונס הנכסים, הועבר לבנק סך של 468,874 ש"ח, עד ליום 3.10.96.

עד כאן העובדות שאינן שנויות במחלוקת.

טענות התובעים

התובעים טוענים, כי הבנק ביקש לקבל באמצעות כונס הנכסים סכום העולה על חובם כלפיו. לדבריהם, בהתאם להסכם הפשרה ולפסק הדין שניתן בעקבותיו, סכום החוב לבנק עמד ביום 3.10.96, על בסיס ריבית שנתית מוסכמת בשיעור של 24%, על סך של 308,146 ש"ח בלבד. למרות זאת, נפתח תיק ההוצאה לפועל על סכום גבוה יותר.

ב"כ התובעים גורס, כי הבנק היה רשאי לגבות מהם את הסכום שנקבע בהסכם הפשרה - הא ותו לא, לאור העובדה שההסכם מעולם לא בוטל על ידי הבנק.

התובעים טוענים עוד, כי החל מיום 10.12.95 ועד 8.9.96 הועברו לידי עו"ד יונתן מילר, ע"י הקונה או בא-כוחו, סך כולל של 468,574 ש"ח. לדבריהם, יתרת חובם על פי הסכם הפשרה עמדה על סך של 308,146 ש"ח, אך עו"ד מילר העביר לידי הבנק סך כולל של 468,574 ש"ח, דהיינו סכום ביתר של 160,428 ש"ח.

לדברי התובעים, הבנק שלשל לכיסו, תוך ניצול מעמדו כמוסד בנקאי, ותוך ניצול לרעה של שטרי המשכנתא עליהם חתמו, סכומים מעל ומעבר לסכום שעליו הוסכם בהסכם הפשרה ולכן עליו להשיבם.

התובעים אף טוענים, כי סכום נוסף של 193,917 ש"ח הוחזק תחת ידו של עו"ד מילר, תוך העלמת עובדה זו מידיעתם. מתוך סכום זה, שולם סך של 97,415 ש"ח ע"י עו"ד מילר לצד שלישי (עו"ד רוני שמואלי) בהסכמתם של התובעים, והיתרה בסך 96,502 ש"ח נותרה עד היום בידי עו"ד מילר. 

ידוע לכל, כי עו"ד מילר נטש את משרדו ועזב את הארץ בשנת 2002. כעבור זמן הוסגר לישראל ע"י ממשלת דרום אפריקה, ובשנת 2004 נדון למאסר בשל גניבה מלקוח (שאינו הבנק).

התובעים סבורים, כי לאור העובדה שעו"ד מילר היה שלוחו ובא-כוחו של הבנק, על הבנק להשיב לידיהם גם את הסך של 96,502 ש"ח, שעו"ד מילר גבה ביתר והותיר ברשותו.

טענות הבנק