פסק-דין בתיק א 1905/00

המחלוקת בתובענה זו הינם  הליכי הוצאה לפועל  אשר ננקטו כנגד חייב בנוגע לדירה על המטלטלין המצויים בה, אשר טרם החלת ההליכים הועברה לרעייתו מכוח הסכם ממון. בסמוך להעברת הדירה התגרשו בני הזוג. התביעה דנן הינה תביעתה של האישה שיוצהר כי ההליכים ננקטו כנגד רכוש אשר אינו שייך לחייב, הוא נתבע 1, ומשכך תובעת היא לבטל את ההליכים כאמור.  הנתבע 1 הינו גרושה של התובעת. הנתבע 2 הינו בנק דיסקונט לישראל בע"מ אשר הטיל עיקולים על הדירה. הנתבע 3, אף הוא הטיל עיקול על הדירה. הנתבעת 4 הינה חברה אשר הטילה עיקולים על הדירה, ובינתיים מונה לה מפרק. הליכי הפירוק לקראת סיום. 

הבעל, הנתבע 1,  לא הגיש כתב הגנה ולא התייצב לדיון על כל הנובע מכך כלפיו.

הנתבע 3 הגיע להסדר ביחס לחובו עם הנתבע 1 לפי בש"א 2198/01 אשר הוגשה בתיק זה. 

הנתבע 2 הגיש תביעה שכנגד נגד התובעת בטוענה כי אחראית היא לחובותיו של בעלה ומשכך ניתן לפדות את חובות הבעל על ידי מכירת הדירה.

עובדות

ההליכים נשוא תביעה זו הינם בקשר לדירה ברח' גבעת התחמושת 35, חולון והמטלטלין בה (להלן: הדירה). התובעת והנתבעת מנגד (להלן: האישה) והנתבע 1 (להלן: הבעל) נשאו כדמו"י בשנת 1958. ביום 11/4/88 קנו בני הזוג את הדירה, ונרשמה לטובתם הערת אזהרה. הדירה לא נרשמה עד מועד הגשת הסיכומים בלשכת רישום המקרקעין. ביום 9/1/91 נחתם בין הבעל לאישה הסכם מתנה בנוגע לדירה (להלן: הסכם המתנה).  ביום 22/1/91 משכן הבעל לטובת האישה את זכויותיו החוזיות בדירה כמפורט בהודעת משכון אשר צורפה לתצהירה של התובעת כנספח ה'. ביום 7/3/91 נחתם הסכם גירושין בין השניים אשר חלקו הממוני אושר כהסכם ממון לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: חוק יחסי ממון), וניתן לו ביום 28/3/91, תוקף של פסק-דין  (להלן: ההסכם). בהסכם הועבר כל ה"רכוש הפרטי" לתובעת, ואילו אל הבעל הועבר כל ה"רכוש העסקי". מכוח ההסכם הועברו לאישה בין היתר, כל הזכויות בדירה. ביום 4/2/93 התגרשו בני הזוג.  הדירה לא הועברה על שמה של האישה אצל רשם המקרקעין ואף לא נרשמה הערת אזהרה בנוגע לזכויותיה. לאחר שאושר הסכם הממון, הוטלו כמה וכמה עיקולים בגין חובות הבעל על הדירה על הערת האזהרה לטובת הבעל, ביניהם עיקול מיום 24/11/92 שהוטל ע"י הנתבעת 4 ובהמשך לכך מונה ביום 10/7/94 כונס נכסים לגבי חלקו של הבעל בדירה. יותר מאוחר, ביום 4/10/98, הוטל עיקול על הדירה ע"י הנתבע 2. ביום 10/4/00 ניתן צו כינוס נכסים נוסף לצורך מכירת זכויות הנתבע 1 בדירה. 

טענות הצדדים

התובעת והנתבעת מנגד טוענת שלאור הסכם הממון אשר הסדיר את חלוקת הרכוש בינה ובין הבעל, ואשר אושר ע"י ביהמ"ש כאמור, הועברו אליה זכויות הבעל בדירה. אי לכך אין העיקולים המאוחרים בזמן יכולים לעמוד, שכן הוטלו על רכוש אשר אינו שייך לבעל. מאידך טוענים הנתבעים והתובעים מנגד כי הסכם הממון הינו הסכם פיקטיבי אשר תכליתו הברחת נכסים ומניעה מנושי הבעל לגבות כספם. כן טוענים הנתבעים כי בפועל אין מתבצע משטר של הפרדה רכושית בין הבעל לאישה ולאור כך יש להטיל על האישה מחצית מחובות המשפחה.

דיון

תחולת הלכת השיתוף

אין חולק כי הבעל והאישה נישאו בשנת 1958. משכך לא חל הסדר איזון המשאבים מכוח חוק יחסי ממון. לפני תחולת חוק יחסי ממון חלים דיני השיתוף בנכסים, פרי ההלכה הפסוקה - הלכת השיתוף (ראה: ע"א 3208,2084,1915/91 א' יעקובי ואח' נ' מזל קנובלר, פ"ד מט (3) 529, בע"מ 562; ע"א 595/69 מ' אפטה נ' אפטה ואח', פ"ד כה (1), 561; ע"א 349/89 שמעון שושן נ' שושנה שושן, דינים עליון כ"ד, 509; ע"א 2199/91 נפיסי נ' נפיסי, פ"ד מח (2), 89). 

לצד הלכת השיתוף נקבעה אף הלכת השיתוף בחובות (לגבי היחסים הפנימיים בין בני זוג ראה: ע"א 677/71 דוד נ' דוד ואח', פ"ד כו (2) 457; לגבי יחסים חיצוניים בין אחד מבני הזוג לצד ג' ראה: בע"א 3002/93 בן צבי נ' סיטין, פ"ד מט (5), 3). זו תעמוד בתקופת הנישואין וכל זמן שבני הזוג מנהלים חיי משפחה תקינים. הלכת וחזקת השיתוף בחובות בין בני זוג תחול כל עוד אין כוונה להפרדה רכושית (ראה: ע"א 450/71 גלובה נ' גלובה, פ"ד כו (2) 574, בע"מ 577; אריאל רוזן צבי, יחסי ממון בין בני זוג, ירושלים : מיקרושור, תשמ"ב, ע"מ 246-247).  בענייננו בני הזוג חתמו על הסכם ממון אשר מבסס הפרדה רכושית, כן הוכח כי בין בני הזוג התגלעו חילוקי דעות עד כדי אלימות בגינה אף הוגש כתב אישום והורשע הבעל (ראה ס' 10-11 לתצהיר עדותה הראשי של האישה ונספחים ו-יא' לתצהיר). אין לסבור כי מדור בכפיפה אחת עם בעל מכה מבססים את ההרמוניה הרצויה על מנת להוכיח את חזקת השיתוף. בסמוך לכך התגרשו בני הזוג. טיב היחסים בין בני הזוג, הסדר ההפרדה הרכושי והגירושין סותרים את חזקת השיתוף.  זאת ועוד, משעה שהחליטו בני הזוג ואף מימשו את החלטתם ליצור הפרדה רכושית, "אין עוד מקום להוסיף לחקור במניעיהם" וזאת אף אם עשו כן כ"פעולת מנע" צופה פני עתיד (ע"א 4374/98 ורד עצמון נ' עו"ד אורי רפ ואח', דינים עליון, כרך סג, 333).

אולם טוענים הנתבעים כי ההסכם הינו פיקטיבי ותכליתו הברחת רכוש. בעניין זה יכול ותהא לאישור הסכם הממון  השלכה, במישור הראייתי, על כושרו של צד ג' לשאת בנטל ההוכחה הנדרש ממנו - כך ככל שקיים בין בני זוג הסכם ממון מאושר קטן הסיכוי כי הסכם זה הינו פרי קנוניה הנוגדת את תקנת הציבור, מאידך הסכם הממון אינו שולל מצד ג' הטוען כנגד ההסכם, מלהעלות את טענותיו (רע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' מיכאל זמר, פ"ד נז (5), 491 בע"מ 503).

הנתבעים לא הרימו את נטל הראיה להוכחת טענתם כי בהעברת הדירה מידי הבעל לאישה אם במתנה ואם לפי ההסכם, יש משום הברחת נכסים.  ראשית, מועדי העיקולים אשר הוטלו על ידי הנתבעים אינם צמודים למועד ההעברה של הדירה, אם לפי חוזה המתנה ואם לפי ההסכם, לכן אין זה ברור מפני מה "הוברחה" הדירה. חלק מהעיקולים אף מאוחרים כ- 8 שנים מאותו הסכם ממון אשר העביר את הזכויות בדירה לאישה.  אמנם ביום 9/11/92 הוטל עיקול על חלקו של הבעל בדירה ואולם מטיל העיקול אינו צד במשפט זה (ראה נסח הדירה המצ"ב לתצהיר התובעת). אין בפני תשתית ראייתית כי העברת הדירה נעשתה כדי להתחמק מנושים אחרים של הבעל. לגבי מינוי כונס הנכסים- מחקירתו הנגדית של מנהלה של נתבעת 4 עולה כי משקל העדות שבתצהירו אינו רב. העד אינו בקי בעובדות המקרה ובהליכים שננקטו כנגד הבעל (ראה ע"מ 14-15 לפרוטוקול), לא זאת אלא שהנתבעת 4 אשר לה חייב הבעל את הכספים נשוא העיקול ומינוי כונס הנכסים, בהליכי פירוק.

 לא הוכח כי חובותיו של הבעל, בכלל ובפרט לגבי הנתבעים, נוצרו לפני הסכם הממון ואישורו, אלא דווקא לאחר משטר ההפרדה ותוך שימוש ב"רכוש העסקי" לפי ההסכם (ראו לגבי כך תצהיר עדות ראשית של האישה בסעיף 18,  אשר לא נסתר).   אמנם טוען הנתבע 2 בסיכומיו כי  כבר ביום 7/3/91 שקע הבעל ב"חובות רבים" ואולם טענה זו לא גובתה בשום סימוכין. לא זאת אלא שעיקוליו של נתבע 2 הוטלו ב- 4/10/98, זמן רב לאחר כריתת ההסכם ואף הגירושין עצמם.

שנית, לא הוכח כי קיים קשר בין האישה והבעל, פרט לכך שמגיע הוא מידי פעם לראות את ילדיו ונכדיו. לפי עדותה של האישה אין לה קשר כלשהו עם הבעל, ואין היא יודעת את עיסוקיו. עדות זו לא נסתרה (ראו פרוטוקול ע"מ 10-11). עניין זה עולה בקנה אחד עם אי ידיעת האישה על ההליכים בקשר לדירה, עד להופעת המעקלים בדירה (ראו בפרוטוקול ע"מ ע"מ 9-10). תצהירו של הנתבע 1 הוגש כנספח ד' לתצהירו של מנהל הנתבעת 4 בנוגע להליכי הוצל"פ כנגדו. בתצהיר זה משתמש הנתבע 1 בכתובת הדירה ככתובתו. תצהיר זה  התקבל "אך ורק לצורך הצגת הכתובת שבה משתמש הבעל באותם הליכים". לא מצאתי בראיה זו כדי לשנות את מסקנתי. בלא חקירת הבעל אין לדעת מה היו מניעיו במתן כתובת זו באותם הליכים ודברי גרושתו אמינים עלי.

שלישית, לנוכח משטר ההפרדה אשר נהגו בו בני הזוג, החובות נשוא העיקולים אשר הוטלו על ידי  הנתבעים נוצרו על ידי הבעל בלבד וחברה בבעלותו, אשר האישה לא היתה ערבה לחובותיה או קשורה אליה (ראה תצהיר עדותה הראשית של התובעת, סעיף  18 , אשר לא נסתר). אף בכתבי הטענות של הנתבעים טוענים הם כי חובה של האישה נובע מחזקת השיתוף בחובות ולא לאור מעורבות ישירה בעסקים (ראו סיכומי התביעה הנגדית של נתבע 2 בס' 11 וכן כתב ההגנה מטעם נתבע 2 בס' 7).  ברגיל מקום שחזקת השיתוף אינה חלה על בני הזוג, כבמקרה זה, אזי לא ניתן לחייב את האישה בחובות הבעל, מכוח חזקת השיתוף בחובות.

ניסיון הנתבעת 2 להיבנות על פסק דינה של כב' השופטת שטרסברג-כהן בע"א 8482/01 בנק איגוד נ' סנדובסקי, דינים עליון כרך סד, 758, לא יועיל. בפסק דינה קובעת כב' השופטת כי לאור כללי (Badges of Fire) "אותות המרמה" - ככל שמצטברים יותר אותות רמייה כך עובר הנטל על הנתבע (במקרה זה מבקש ביסוס ההסכם) להפריכן. נטל השכנוע אמנם נותר על כתפי התובע (המנסה להוכיח את פיקטיביות ההסכם) ואולם ככל שיתווספו יותר נסיבות עובדתיות המבססות מעשה רמייה כך ניתן להפחית את נטל הראיות המוטל על כתפיו.  במקרה לפנינו אותות אלו חלשים ביותר אם קיימים כלל. בעניין סנדובסקי לעיל, ההסכם המעביר את המקרקעין נשוא הסכסוך היה לוטה בערפל ולא היה ברור אם נכרת כלל. לא כך במקרה לפנינו בו נחתם ואף אושר ההסכם. כמו כן כאמור, לא הוכחו כל נסיבות אחרות המבססות רמייה.  בני הזוג לא חיו בשלוםעובר לכריתת הסכם הממון ואף ניפרדו ממש בסופו של יום.

בהקשר למידת ההוכחה הנדרשת  מסתמנות מספר גישות. ישנם הסוברים כי "צד שעליו נטל ההוכחה להוכיח עובדות המטילות על יריבו סטיגמה של ביצוע עבירה פלילית חייב לעשות זאת באמצעות ראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים" (השופט בך בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד  מ(1) 589, 598) מאידך ישנם הגורסים כי יש להימנע מיצירת מידת הוכחה שלישית (השופט ברק, שם, ע"מ 606).  בענייננו די לומר כי לא עמדו הנתבעים בהוכחת המידה האזרחית הרגילה הדרושה ולא שכנעוני כי פעולות שנקטו האישה והבעל באות בגדר הברחת נכסים.  מכלול הראיות מורה כי לא עמדו הנתבעים בנטל הרובץ לפתחם כראוי לפי העיקרון של המוציא מחברו עליו הראיה.

עוד אוסיף כי הנתבעים בעניין שלפנינו מנסים להיבנות מחזקת השיתוף על מנת לבסס זכויות צד ג' (ראה: פרשת ורד עצמון לעיל, פסקה 21 לפסק הדין). נשאלת השאלה האם חזקת השיתוף בחובות הינה חזקה ייחודית למעגל היחסים הפנימי בין בני הזוג או שמא קיימת היא אף במתחם החיצוני, וככזאת מטילה על בן הזוג האחד אחריות ישירה לחובותיו של בן הזוג השני כלפי צד ג'. בענין בן צבי דלעיל, איפשר ביהמ"ש לצד ג' לטעון כנגד תחולת השיתוף כ"טענת מגן". ברע"א 2071/00 פקיד שומה נ' יורם אינגביר (פסק דין מיום 25/2/01) נקבע כי העברת דירה במתנה מאת בעל לאישתו, הגם שמעוררת חשדות כבדים, הפיגה את כוחה של חזקת השיתוף בדירה. במקרה זה העברת הדירה נעשתה בסמוך לפתיחת החקירה כנגד הבעל המעביר, שלא כבמקרה דנן, שהעברת הדירה מכוח ההסכם נעשתה זמן רב לפני הטלת העיקולים נשואי התובענה. לא זאת אלא שהאישה לא צורפה לשום הליך נגד הבעל ולא קיבלה את יומה בבית המשפט. משהגיעו אל ביתה מעקלים, הגישה תביעה זו.

אם כן קיימת הבחנה בין שימוש בהלכת השיתוף כ"טענת מגן" שאז יאפשרו לצד ג' לטעונה, לבין שימוש בהלכת השיתוף כ"טענת חרב" שאז אין כל הצדקה לאפשר לגורם זר להתערב במערכת הממונית של בני הזוג ולהיפרע מבן זוג אחד בשל חובות בן זוגו.  כבר נקבע כי דיני המשפחה אינם מצויים על מנת להגן על צדדים שלישיים, בייחוד בכל הנוגע לנכס כה מהותי כמו דירת מגורים (ראה לגבי כך את עניין בן צבי לעיל).  

אם כן לא הוכח ע"י הנתבעים כי ההסכם אינו תקף וכי חזקת השיתוף בחובות חלה במקרה דנן.