פסק-דין בתיק א 19002/03

1.         בתיק זה הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין עפ"י סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984. עם זאת מצאתי מקום לפרט בתמצית את טענות הצדדים והשיקולים שעמדו ביסוד פסק הדין.

2.         התובע הגיש תביעתו זו ביום 23/11/03 כנגד הנתבע  1, רו"ח במקצועו אשר נתמנה בזמן הרלוונטי לתביעה ע"י בית המשפט המחוזי בחיפה בפש"ר 140/02 כמפרק זמני של הנתבעת 2 שנמצאה בהליכי פירוק (להלן: "הנתבע"). בחודש 4/02 פנה התובע ביחד עם אחיו לנתבעו ביקשוהו להשתתף במכרז לרכישת ציודה של הנתבעת 2, אך נענה בסירוב בטענה כי חלף מועד ההשתתפות במכרז. לגירסתו,  שכר את שירותי עו"ד אשר יצר קשר עם הנתבע ולאחר מספר שיחות בין עורך דינו של התובע לנתבע, הסכים האחרון לשתף את התובע בהליכי מכירה. רשימת ציוד המפעל נשלחה בפקס למשרדו של עוה"ד. בעקבות קבלת הרשימה, הציע התובע לרכוש את כל ציוד המפעל בסך של 200,000 ש"ח + מע"מ (יש לציין כי בכתב התביעה ובסכומיו נוקב התובע בסכום של 20,000, אם כי במכתב מאת עורך דינו, שצורף לכתב תביעה, אשר נשלח לנתבעמצוין הסכום 200,000 ) וצירף למכתבו שיק בנקאי על סך 10% + מע"מ מהסכום, קרי 23,400 ש"ח. התובע טוען, כי הנתבעהודיע לו שלצורך זכייתו במכרז, עליו לוותר על הרכב רנו אקספרס, ששוויו נכון ליום המכרז היה 37,800 ש"ח. בלית ברירה הסכים התובע לויתור האמור. אלא שלאחר זכייתו של התובע במכרז, התברר לו, כי היה זוכה בו גם אלמלא היה מוותר על הרכב, זאת לאור הפער הגדול בין הצעתו לבין ההצעות האחרות שנשלחו. כמו כן, טוען התובע, כי הצעתו הסתמכה על הרשימה אשר נשלחה לתובע ואשר נכלל בה הרכב. כמו כן, טוען התובע, כי משהגיע לאסוף את הציוד, התברר לו כי מהרשימה חסרים 2 משורי אלומניום, אחד קטן מסוג תמי בשווי כ-7,000 ש"ח, ומשור שני גדול מסוג תמי בשווי כ-13,000 ש"ח לפחות. לפיכך טוען התובע לחוסר תום לב והטעיה מצד הנתבע כלפיו, והנזק הנובע מויתור בהשפעת הנתבע עליו, על הרכב על מנת לזכות במכרז. כן טוען התובע, כי הנתבעחב כלפיו חובת זהירות מוגברת לעצם מהות מעמדו וסמכויותיו.

3.         הנתבע כפר בטענות הנתבע ובאחריות כלשהי לנזקים הנטענים. לטענתו הוא פעל הוא תחת פיקוחו של בית המשפט והכונ"ר שהיו מודעים לכל הליכי ופרטי מכירת הציוד. לגירסתו, אחד מתנאי היסוד לרכישת הציוד בהתאם לסעיף 3 לתנאי המכרז קובע, כי האחריות לבדיקת תקינותו של הציוד חלה על המציע. בנוסף, התובע רכש את הציוד לאחר שאמור היה לבדוק אותו ולראות בעצמו את פרטי הציוד במפעל הנתבעת 2, כאשר לצורך כך נשלחה לתובע מראש רשימת הציוד במפעל. הנתבע טען, כי בעת פגישתו עם התובע, הסביר לו, שבגין רכב של הנתבעת 2, שעבורו הציע התובע סך של 10,000 ש"ח, קיימת הצעה גבוהה יותר (בסך 21,000 ש"ח). משסרב התובע להוסיף את ההפרש, הוסכם כי ירכוש את ציוד החברה והמלאי ללא רכב בסכום של 190,000 ש"ח + מע"מ. עובדות הנ"ל צוינו גם בבקשה לאישור מכירת הציוד שהוגשה לבימ"ש, וכפי שהועברה לידי התובע במצורף למכתב הנתבע. מייד כשנודע לתובע ולאחיו שהצעתם לרכישת ציוד החברה עולה ב-60,000 ש"ח על ההצעה הגבוהה שלאחריה, הם הפעילו לחץ על הנתבע לפעול בניגוד להחלטת בית המשפט ולהחזיר להם חלק מההפרש כתשלום "עמלה", הצעה שנדחתה. לחילופין, טוען הנתבע1, כי שווי הנזק אשר "כאילו" נגרם לתובע בגין הרכב הוערך על ידו בסך 37,800 ש"ח, בעוד שהתובע עצמו הציע עבורו סך של 10,000 ש"ח. לעניין שני מישורי אלומניום, טוען הנתבע כי האחריות לציוד החברה מרגע העברתו לרשות התובע רובץ עליו והוא נמנע מלהסביר את העובדה שטענותיו לעניין זה לא הועלו על ידו מייד לאחר שהוציא את הציוד מחצר מפעל הנתבעת 2, והעלה את הטענה רק כעבור חודשיים ממועד זה. עוד הוא טוען, כי אין כל בסיס לטענת התובע שהנתבע מכר את אחד המשורים החסרים ביום 19/9/01, שכן המשור אינו מסוג "תמי" והוא נמכר ב-1,000 ש"ח בלבד. לחילופין, טוען הנתבע כי גם הערכת שווי המשורים הינה מופרכת, שכן הצעת המחיר מתייחסת לציוד משופץ ותקין עם אחריות מסודרת ובמחירי ספטמבר 2004, ולא לציוד ישן של חברה בפירוק שתקינותו לא עמדה למבחן מאז שנת 2001 והוא נמכר ללא אחריות ושרות. 

4.         כאמור, הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין עפ"י סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד-1984, וזאת לאחר הגשת הסיכומים והמסמכים מטעם כל אחד מהם. לאחר שהוגשו הסיכומים הובא התיק בפני. המסגרת הנורמטיבית לפסיקה על דרך הפשרה נקבעה בע"א 1639/97 אגיאפוליס נ' הקסטודיה אינטרנציונלה דה טרה סנטה, פ"ד נג (1)  337,  בו עלתה השאלה האם בית המשפט שהוסמך ע"י הצדדים ליתן פסק דין בפשרה רשאי לפסוק על פי הדין המהותי או שאפשרות זו נשללת והוא חייב בכל מקרה לפסוק משהו כפשרה בין עמדות הצדדים. שאלה נוספת שעלתה והיא האם בית המשפט יכול במסגרת פסק דין על דרך הפשרה לקבל את התביעה במלואה או לדחותה. לפני פרשת אגיאופוליס פורש המונח "פשרה" באופן מאוזן, שלא יכריע את הדין באותה סוגיה שבמחלוקת, אלא דובר במציאת דרך ביניים, מעין "שביל זהב"ולא על-פי דקדוקי הדיינים. פשרה  נתפרשה שציפיות הצדדים אף הן כוללות ויתורים מסוימים תמורת קבלת חלק ממה שהתבקש מלכתחילה. כך התבטא השופט אריאל באחד מפסה"ד כי:

"המילים 'בדרך פשרה' - באות, כך אני סבור, לאפשר לבית-המשפט לקבוע את התוצאה הסופית, תוך כדי איזון חישובים שונים לכאן או לכאן וכדי להעריך את אותם החישובים לא "קוצו של יוד", אלא בסטייה לכאן או לכאן כדי לעגל את הדברים ולהגיע לתוצאה הנכונה והצודקת ביותר הנראית לו כפתרון הולם בנסיבות המקרה... הקביעה תעשה תוך כדי הערכת הסיכויים והסיכונים" (ת"א (חי') 707/90 בן אבו נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, דינים מחוזי כו(6) 685)

ודוגמא נוספת שבה בדומה חשב גם השופט לרון כי :

"פסיקה בדרך של פשרה פירושה שבית-המשפט לא ידרש להכריע את הדין ולתת פסק-דין על-פי קביעה שבעל דין זה או אחר צודק במחלוקת על-פי הוראות החוק או הדין אלא משמעותה שבית המשפט יתן פסק-דין על דרך הביניים והמיצוע שבין טענות שני הצדדים. זוהי משמעותה של המילה "פשרה" כפי שפורטה במילון אבן שושן... כיוון שכך ועל-פי מהותה היסודית של דרך הפשרה אינני רואה מקום להיכנס לכל פרטי המחלוקת שבין הצדדים ולהכריע בהם ".( ת"א (ב"ש) 187/93 פרץ נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, דינים מחוזי, כרך כו(3) 977 )

החידוש בהלכת אגיאפוליסהוא שנקבע שם, מפי השופט אילן, כי רשאי בית המשפט לפסוק גם על פי הדין, לרבות דחיית התביעה: "... בית משפט אשר בעלי הדין מסרו לו הכרעה בסכסוך 'על דרך הפשרה', אינו חייב לפסול את הפסיקה הנראית לו צודקת בנסיבות העניין, רק משום שהיא 'נגועה' בחסרון שהיא חופפת את הדין המהותי"(בעמ' 347 שם ). השופט טירקל קבע אף הוא, כי הרשות בידי בית המשפט לשקול אם שיקולים שבדין ואם אחרים (בעמ' 349  שם)הנשיא ברק הוסיף כי " פשיטא בעיני כי בגדרי הפשרה התחשבות בדין היא אפשרית"(בעמ' 350 שם). במילים אחרות השאלה הינה האם בהכרח פסיקה על דרך הפשרה מובילה ל"חיתוך" בין הצדדים או שבית המשפט רשאי במסגרת זו לקבל את התביעה במלואה או לדחותה? בפרשת אגיאפוליס, נקבע כי לא רק בית המשפט מוסמך להתייחס לדין המהותי שבא בחשבון ולא רק שהוא רשאי לקבלת התביעה בשלמותה או לדחותה, אלא נאמר כי פשרה על-פי סעיף 79א(א) אינה שרירותית באופן שכדבר שבשגרה יחצה את המחלוקת לשניים, אלא בית המשפט חייב להפעיל שקול דעת שבו יקח בחשבון שיקולי צדק, יושר, דין מהותי, ראיות, עדויות, פרוצדורה ונסיבות הכוללות של המקרה וכן כל השיקולים הרלוונטיים לצורך ההכרעה בסכסוך. בית המשפט מדגיש כי פשרה מיכנית ללא שקול דעת  החוצה תמיד את התביעה תהיה פסולה בשל היותה שרירותית ובלתי סבירה ומכיוון שלא לוקחת בחשבון את כל יסודות סכסוך בין הצדדים.

5.         לאחר ששקלתי את מכלול טענות הצדדים ועיינתי במסמכים ובשים לב לטיב הראיות שהוצגו ע"י התובע לעניין הרכב לנוכח הסברי הנתבע שלא נסתרו, התביעה בגין הרכב נדחית. באשר למשורים, לקחתי בחשבון מצד אחד את אחריות הנתבע לשלמות הציוד והעברתו לתובע, לרבות אפשרות ואף חובה מצד הנתבע כמפרק לדאוג לבטוחו (נראה כי החוסר הנ"ל  לא הוכחש ומכל מקום היתה חובה לבדוק היכן "נעלמו" המשורים ויתכן והיה אף מקום לדרוש תגמולי ביטוח בגינם) ומאידך את חובת התובע לבדוק את הציוד ביום קבלתו ומתן הודעה בו ביום או בסמוך לכך על חוסר אם קיים. בשקלול כל האמור אני פוסק באומדן גלובלי לתובע סך של  4,500 ש"ח.

6.         אשר על כן הנני מחייב את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 4,500 ש"ח וסך נוסף של 1,000 ש"ח בצירוף מע"מ בגין הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד. הסכומים ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן הסכום ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.

ניתן היום ל' בתשרי, תשס"ו (2 בנובמבר 2005).

קלדנית: דליה ב.ח. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: