פסק-דין בתיק א 1886/05

1.         התובע, יליד 1939, פנסיונר, טוען כי נפגע בתאונת דרכים ביום 11.6.04, ומבקש לחייב הנתבעות לפצותו בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה.

לטענת התובע בכתב התביעה, נפגע על ידי רכב שהיה נהוג על ידי הנתבעת 1 ומבוטח אצל הנתבעת 2, בעת שהיה הולך רגל (להלן: "התאונה").

2.         הנתבעות הכחישו טענות התובע לרבות אירועה של התאונה, יחד עם זאת הסכימו, שלב ראשון של הדיון, למינויו של ד"ר ד. הנדל, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט בתחום האורטופדי, וכן שלמו תשלום תכוף.

אירוע התאונה - חבות

3.         התובע נתן עדותו הראשית בתצהיר, גם גבי אירוע התאונה, גם גבי הנזקים שנגרמו לו, ובו פירט יותר את נסיבות התאונה לה טען, בהעידו כי הרכב שהיה נהוג על ידי הנתבעת 1 פגע בו בעוצמה רבה ודחף אותו לקיר.

אחר שלא נסתייע הסדר - נקבע מועד להוכחות, והתובע נחקר חקירה נגדית בה פירט עוד יותר גירסתו לאירוע התאונה.

הנתבעת לא הציגה עדויות מטעמה - אך באה בסיכומי טענותיה כנגד התובע, לא רק באשר לטענותיו גבי הנזקים שנגרמו לו, אלא גם באשר לאירוע התאונה, כשלפי טענתה הציג התובע לפחות 3 גירסאות שונות לה, בעמוד אחד של פרוטוקול, ובהיות עדותו עדות בעל דין יחידה, שאיננה נתמכת בדבר, וגם סותרת עצמה - הרי שלא ניתן לקבוע כי התאונה אירעה כפי שיטתו, ומכאן הנה יש לדחות התביעה.

4.         אחר עיון בעדותו של התובע, לרבות בחקירתו הנגדית, לרבות בטענות ב"כ בעלי הדין בסיכומי טענותיהם - אני מוצאת לקבל גירסת התובע באשר לנסיבות התאונה - כזו הנותנת ולקבוע כי התאונה אירעה כפי טענתו באופן המקים חבותה של הנתבעת 2.

            התובע העיד כי נפגע במוסך המופעל על ידי בנו, כשרכב מסוג רנו טופל שם (ברחיצת מנוע), כשהוא עמד והסתכל, כשלפתע "נכנס" רכב מסוג מזדה ברכב הרנו - שמחץ אותו אל הקיר, ולפי עדותו אירעה התאונה משום שהנהגת ברכב המזדה, היא הנתבעת 1, לחצה על דוושת הגז במקום על דוושת הברקס.

נכון הוא כי בפי התובע היו מספר גירסאות לאירוע, אך אחר שנשאל על ידי בית המשפט השיב, באופן חד משמעי כי - "הרנו פגע בי ומחץ אותי לקיר והמזדה דחפה את הרנו" (עמוד 6 לפרוטוקול).

אף כי, כפי טענת הנתבעות, מדובר בגירסה יחידה של בעל דין, שלא הביא עדויות לתמוך, אני מוצאת לקבלה, אחר שהזהרתי עצמי האזהרה הדרושה על פי הוראות סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש).

כפי שנאמר לא פעם, השאלה האחת עליה יש ליתן מענה היא האם על פי מכלול העדויות והראיות צלחה ידו של התובע להטות כף מאזני ההוכחה לטובתו, ולו כחוט השערה, וכנדרש על פי מבחן ההסתברות במשפט האזרחי.

עוד נקבע, לא אחת, כי יש להבחין בין "סתירות לכאורה" הנעוצות ב "טבע האנושי" לבין

"סתירות אמיתיות".

כאשר ה "סתירות" הן "קלות ערך" ו "אינן יורדות לשורשו של עניין" - ניתן, כך נקבע, לקבל דברי עד כמהימנים, ועוד נאמר כי אין בכוחן של סתירות כדי לאיין דברי העדים הנוגעים בדבר, אלא כשמדובר בסתירות מהותיות (ראה בי. קדמי, על הראיות, תשס"ד - 2003, חלק שלישי, עמ' 1607-1610).

כך עוד נקבע, גבי הטיית מאזן ההסתברויות הנדרש במשפט האזרחי, כי "... הראיות שהובאו במשפט חייבות להראות, שמאזן האפשרויות המסתברות העולות מהן, נוטה לגרסת הצד הנושא בנטל השכנוע, לגבי השאלה השנויה במחלוקת. מכאן יוצא, שאם בעניין פלוני נוכח בית המשפט לדעת, שאכן הוכיח הצד הנ"ל את גרסתו על פי המבחן אמור, כי אז מחובתו להכריע את הדין לטובתו, אף אם היה בעדות מסויימת כדי להעלות... ספק - ואפילו ספק סביר - פן אין אמת באותה גרסה..."

ועוד: -

"...איש אינו נהנה, אפוא, מן הספק במישור האזרחי, וההכרעה נופלת על פי עמידתו של הנושא בנטל השכנוע, בדרישה של הטיית מאזן ההסתברות לטובתו. כמובן, שהעלאת ספקות מכרסמת גם כאן בכוחן הראיתי של הראיות שמביא הנושא בנטל השכנוע. ברם - כרסום זה צריך ליטול מאותן ראיות את כוחן להטות את מאזן ההסתברות; ואין די בהעמדתן בספק בלבד..." {ראה י' קדמי, שם, עמ' 1550}.

כאמור לעיל - הסתירות שעלו בעדותו של התובע - אינן סתירות היורדות לשורשו של עניין, אין בהן כדי להעלות אותו ספק נדרש, ויש לקבוע כי הוא עמד בנטל המונח עליו.