פסק-דין בתיק א 188120/02

בפני מונחת תביעה אשר הוגשה בהליך של "סדר דין מקוצר" ולימים, לאחר מתן רשות להתגונן עברה לפסים של "סדר דין מהיר".

התובעת הינה חברה העוסקת בין היתר במכירה ואספקה של דלקים ושמנים לכלי רכב באמצעות רשת תחנות תדלוק.

נתבעת 1 באמצעות הנתבעים 2-3 התקשרה עם התובעת בהסכם לצורך קבלת שירותי תדלוק אוטומטיים באמצעות מערכת ממוחשבת (דלקן). הנתבעים התחייבו לשלם לתובעת באמצעות חברת כרטיסי האשראי את התמורה בגין העסקאות שבוצעו על ידיה ו/או מי מטעמה בהתאם לגובה הרכישות שנרשמו בדלקן.

לטענת התובעת, חבה לה נתבעת 1 סכום בסך  32,005 ש"ח וזאת לאחר שחיובי כרטיס האשראי של חברת "ויזה" לא כובדו על ידה.

מוסיפה התובעת וטוענת כי נתבעים 2-3 חתמו ערבות אישית לכל חובותיה של נתבעת 1. לפיכך חבים גם הם ביחד ולחוד על פי תנאי ההסכם את סכום נשוא התביעה לתובעת.

מנגד, טוען נתבע 2 כפי שעולה מתצהירו בבקשת הרשות להתגונן, כי אומנם הוא חתם על ההסכם בשם נתבעת 1,  אולם מכחיש נתבע 2 כי חתם על ערבות אישית לנתבעת 1.

ממשיך וטוען נתבע 2 כי החתימה המופיעה בתחתית ההסכם בנוגע לערבות האישית אינה שלו, אלא מישהו זייף את חתימתו.

התביעה נוהלה ב"סדר דין מהיר", על כן יהיה פסק דין זה מנומק בתמצית בלבד כהוראת תקנה 214טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984.

דיון

נגד נתבע 3  לא הצליחה התובעת לבצע מסירה ודין ההליך נגדו להידחות מחוסר מעש. בנסיבות העניין  הדיון שבפני התקיים רק בנוגע לנתבעת 1 ונתבע 2.

משקראתי את הטענות, שמעתי את עדויות הצדדים ואת סיכומיהם הנני בדעה כי דין התביעה  להתקבל במלואה וכפי שיפורט להלן :

התובעת העידה מטעמה את רכזת הגבייה של החברה הגברת תייר ריקי אשר העידה על מכלול התנהלות הדברים כהוויתם.

כמו כן, דאגה התובעת לבקש מבית המשפט לצרף חוות דעת מומחה מתחום כתב היד בכדי  לערוך השוואה בין חתימות המופיעות בהסכם נשוא התביעה. נעתרתי לבקשתה.

בתאריך 23.1.2006 העידה בפני העדה המומחה, גברת אורה כבירי, אשר שטחה בפני את משנתה בכל הנוגע לחתימות הנדונות. מעדותה התרשמתי כי חוות דעתה נכונה היא, מעדותה ומחוות הדעת שצורפה עולה כי הנתבע 2 אכן חתם ערבות אישית בהסכם הנדון לחובות נתבעת 1.

ב"כ נתבע 2 בחר שלא להעיד את נתבע 2 בישיבת ההוכחות מיום 23.1.2006 מטעמיו שלו. לשיטתו על התובעת להוכיח את תביעתה על פי מאזן ההסתברויות כנהוג במשפט האזרחי, ומשלא עשתה כן, דין התביעה להידחות.

לענין זה ראה גם ספרו של יעקב קדמי, דיני ראיות, חלק שלישי, תשנ"ט בעמ' 1391 שם נכתב כדלקמן:

"יש והדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית-המשפט הינה בעלת משמעות ראייתית, כאילו היתה זו ראיה נסיבתית. כך ניתן להעניק משמעות ראייתית: לאי הבאת ראיה, לאי השמעת עד...התנהגות כזו, בהעדר הסבר אמין וסביר, פועלת לחובתו של הנוקט בה; באשר על פניה, מתחייבת ממנה המסקנה, שאילו הובאה הראיה, או הושמע העד...היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב.

הימנעות מהבאת ראיה - במשמעות הרחבה של המושג כמוסבר לעיל - מקימה למעשה לחובתו של הנמנע חזקה שבעובדה, הנעוצה בהגיון ובניסיון החיים, לפיה: דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היתה פועלת לחובת הנמנע. בדרך זו, ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה."

ייתכן כי זה המקום לחדד ולהבהיר,  כי יש לעשות הבחנה בין "נטל השכנוע" ו"נטל הבאת הראיות", לא אחת גרמו מונחים אלו לערפול ואי בהירות: נטל השכנוע הוא נטל מהותי והוא חלק מדיני הראיות זהו הנטל העיקרי המוטל על בעל דין הנדרש להוכיח את העובדות העומדות ביסוד טענותיו, אי עמידה בנטל זה משמעותה דחיית תביעתו של מי שהנטל מוטל עליו.

להבדיל, נטל הבאת הראיות הנו נטל דיוני, חלק מסדרי הדין,  המטיל על בעל דין להביא ראיותיו כדי לעמוד בנטל השכנוע אם נטל זה מוטל עליו. אך לא זאת בלבד, נטל הבאת הראיות הוא גם משמש ככלי  לשמוט את הבסיס מתחת לכוחן של טענותיו וראיותיו של יריבו.