פסק-דין בתיק א 187/99

1.         התביעה היא לפיצוי בגין נזקי גוף, לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: הפקודה), בשל תקרית ירי שאירעה ביום 1/5/93 בסביבות השעה 19:35 במחנה הפליטים שאטי שבחבל עזה.

התביעה הוגשה ביום 27/1/99. המחלוקות מתמקדות הן בשאלת החבות והן בשיעור הנזק.

הרקע- גרסאות בעלי הדין:

2.         התובע, יליד 1969, נפצע בתקרית ירי במחנה הפליטים שאטי. על פי המתואר בכתב התביעה, ביום האירוע, 1/5/93, בעת שעשה דרכו חזרה מעבודתו בתחום הבנייה, והלך לכיוון ביתו בשעות אחר הצהריים, כשהגיע לקרבת אלמונתזה, הוא נורה בקליע חי בירכו על ידי חייל צה"ל שעמד על גג אחד המבנים, מול אלמונתזה.

לטענת התובע בכתב התביעה, אין הוא יודע את סיבת התקיפה ואין באפשרותו לדעת זאת, וכי נטל הראייה מוטל על הנתבעת, שעליה חלה חובת זהירות, אותה הפרה. לחלופין נטען, היא הירי היה ללא צורך וללא הצדקה, ומבלי שרחפה כול סכנה על החיילים, וכי בכל מקרה פעולתם של החיילים הייתה בניגוד להוראות הפתיחה באש.

לאחר הפציעה הועבר התובע לבית החולים אלשיפא בעזה, משם הופנה לבית החולים תל השומר ומשם לבית החולים אלמקסאד בירושלים. עקב הפגיעה האמורה נקטעה רגלו הימנית של התובע וכמו כן נותרו לו צלקות.

על פי חוות דעת רפואית של ד"ר אלי שרביט, שהוגשה מטעם התובע, בשלב שלאחר הגשת התביעה (מצורף לתצהיר התובע. מסומן ת/2) נותרה לתובע נכות רפואית צמיתה, בשיעור של 55% בגין הקטיעה וכן 20% בגין צלקות. כמו כן טען התובע לנכות תפקודית בשיעור של 100%.

3.         הנתבעת הכחישה את גרסת התובע, כבר בשלב הגשת כתב ההגנה, ועל פי גרסתה אירעו בתאריך הרלוונטי (1/5/93) לאורך כל אותו היום, במחנה הפליטים שאטי, התפרעויות, הפרות סדר, יידוי אבנים וחפצים אחרים לעבר כוחות הביטחון. עוד טענה הנתבעת, כי באותן הפרות סדר  השתתף גם התובע, בין באותו מקום ובין בסמוך לו. התובע לקח חלק ביידוי אבנים לעבר חיילי צה"ל, או נקט בפעולות אחרות כמו הנחת מחסומים והפרעה לכוחות צה"ל לפעול בשטח, או נקט בכל פעילות אחרת האסורה על פי החוק ועל פי הוראות הצבא, באותן מאורעות שכונו "אינתיפאדה".

עוד טענה הנתבעת, כי החיילים היו מצויים בסכנת חיים  וחרף כך הקפידו על כללי הפתיחה באש ככל האפשר, באותן נסיבות. החיילים ירו שתי יריות באוויר, השליכו רימון הלם ורק לאחר מכן ירו ירי חי, וגם זאת, לכיוון רגלי התובע, והכול תוך פעולה על פי חובתם ועל פי סמכותם כחוק. בנסיבות אלה, מודה הנתבעת כי התובע אכן נפגע ברגלו, אך אין הודאה כי הפגיעה היא עקב הירי, ולחלופין, ללא כל אחריות מצידה.

            הנתבעת הגישה חוות דעת רפואית מטעמה, של פרופ' שטיין, לפיה נקבעה נכותו הצמיתה על 50%, תוך הדגשה שנכותו התפקודית נמוכה בהרבה, מאחר שאופן הקטיעה מאפשר התאמת תותבת נאותה, שתאפשר חזרה לתפקוד בהליכה ללא עזרי הליכה או קביים.

טענות בעלי הדין:

4.         טענתו של התובע, כי הוא זכאי לפיצוי בגין פגיעתו, מבוססת על עוולת התקיפה לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין; לחילופין, טוען התובע כי פעולתם של החיילים מהווה התרשלות לפי סעיף 35 לפקודה, זאת מפני שהפרו את חובת הזהירות כלפיו. החייל היורה לא קרא קריאת אזהרה בערבית בטרם פתח באש, כמתחייב על פי כללי הפתיחה באש, ובנסיבות אלה הפרו כאמור החיילים היורים את חובת הזהירות המוטלת עליהם.

עוד טען התובע כי במקרה דנן חלה חזקת ההתרשלות, מכוח סעיף 38 לפקודה,  בדבר "אחריות על דבר מסוכן", וכן מכוח החלת הכלל "הדבר מעיד על עצמו", לפי סעיף 41 לפקודה. לפיכך, נטל הראיה מוטל על הנתבעת, ועליה להוכיח שלא התרשלה.

התובע הוסיף וטען, שעדותם של העדים מטעם הנתבעת - העדים שכונו ברק ודורון - היא  כללית, ואינה עדות ישירה. עדותם נתנה תיאור כללי של המצב הביטחוני שהיה קשה באותה עת, על פי גרסתם, אך אף לא אחד מהם יכול היה להעיד על האירוע נושא התביעה, כיון שלא נכח בו. לכן, משלא העידה הנתבעת עדים רלבנטיים ישירים לאירוע הפגיעה, למשל: החייל היורה או החייל שכתב את יומן המבצעים, הרי שיש לראות את הנתבעת כמי שנמנעה להביא את עד שהיה ברשותה, ואשר הייתה לו ידיעה אישית על האירוע, וזאת יש לזקוף לחובתה.

בהתאם לכך מתנגד התובע להגשת יומן המבצעים המצורף לתצהיר העד ברק (נ/9).

5.         לגרסת הנתבעת, גם אם יוכיח התובע שנפצע עקב ירי חיילי צה"ל, אין בכך כדי להקים אחריות בנזיקין כלפיו. לטענתה, אין תחולה לחזקות ההתרשלות המעבירות אליה את נטל הראיה. משכך, על התובע להוכיח את גרסתו ולא עלה בידו לעשות כן.  עדותו של התובע כוללת סתירות רבות, מה שמבסס טענתה בדבר אי מהימנותו. 

דיון ומסקנות

קבילות ראיות הנתבעת :

6.         כשאלה מקדמית, יש לדון במחלוקת שהתעוררה לגבי הצגת יומן המבצעים, כראיה בתיק. הנתבעת מבקשת לבסס גרסתה, גם על סמך יומן המבצעים, אשר לטענתה מתעד את כלל אירועי היום, ובכלל זה את אירוע הפגיעה בתובע, וכל זאת בסמוך למועד עצמו. התובע, כאמור, מתנגד להגשת היומן כראיה.