פסק-דין בתיק א 186322/02

1.         התובעים רכשו מהנתבעת 1 בית מגורים על פי חוזה מכר מיום 12.8.1999. הבית נבנה על ידי הנתבעת 2. מטעם נתבעת 1 פיקחה על העבודה הנתבעת 3. החזקה בבית נמסרה לתובעים בחודש מרץ 2001. לאחר מסירת החזקה נתגלו בבית ליקויי בניה שונים. התובעים הגישו תביעה כספית נגד שלושת הנתבעות. הנתבעות 1 ו-3 הגישו הודעה לצד שלישי כלפי הנתבעת 2, בנימוק שכל ליקוי שמקורו בבנייה- להבדיל מליקויי תכנון- הינו באחריותה של נתבעת 2.

2.         בית המשפט מינה כמומחה מטעמו את המהנדס דוד אייזן. זה ביקר בבית התובעים ביום 9.3.2003 והגיש ביום 29.8.2003 חוות דעת בדבר הליקויים בבית ועלות תיקונם. על פי חוות דעתו, עלות התיקונים לתובעים תנוע בין סך בש"ח השווה ל- 8,500 דולר, במקרה של העסקת קבלן ראשי, לבין סך בש"ח השווה ל- 12,200 דולר, במקרה של העסקת מספר קבלני משנה. אם לעומת זאת תבוצע העבודה על ידי הקבלן שבנה את הבית (נתבעת 2) אזיי עלות התיקונים הינה סך בש"ח השווה ל- 5,200 דולר בלבד. המחירים כוללים מע"מ. המומחה העריך כי משך ביצוע התיקונים הינו בין חמישה לשישה שבועות, כאשר מתוכם, במשך שלושה עד ארבעה שבועות בעת ביצוע תיקונים למניעת רטיבות ותיקוני מדרגות,  לא ניתן יהיה לקיים חיים סבירים בבית.

3.         התובעים טוענים כי יש לפצותם בגין מספר ראשי נזק: נזק בסך של 54,900 ש"ח בגין ליקויי בנייה (לפי החלופה הגבוהה יותר של המומחה אייזן), נזק בסך של 60,000 ש"ח בגין העדר היתר בניה לקומה התחתונה, נזק בסך של 5,000 ש"ח בגין זיכוי המגיע להם עבור אריחים וכיורים, נזק בסך של 1,800 ש"ח בגין חלון מרפסת שירות שלא בוצע, נזק בסך של 5,000 ש"ח בגין דיור חלופי בתקופת התיקונים ונזק בסך של 25,000 ש"ח בגין עוגמת נפש.

4.         הנתבעות 1 ו-3 ( להלן: "הנתבעות") טוענות כי הואיל וסביר להניח כי התובעים לא יבצעו בפועל את התיקונים, לכל היותר זכאים התובעים לפיצוי בסך בש"ח השוה ל- 8,500 דולר. רק אם יבוצע התיקון בפועל על ידי מספר קבלנים, יש להוסיף לתובעים סך בש"ח השווה ל- 3,700 דולר. הנתבעות טוענות בנוסף כי מקצת מהליקויים אינם מזכים את התובעים בפיצוי, בין משום שליקויים אלה נגרמו באשמת התובעים עצמם (למשל, רטיבות בחדר הורים), ובין משום שאין מדובר כלל בליקויים (למשל, קשירת הרעפים בגג). בכל מקרה, האחריות לגבי מרבית הליקויים מוטלת על הנתבעת 2 לבדה, בתור מי שבנתה את הבית. כך, מתוך ליקויים בשווי של 7,500 דולר, סך של 5,101 דולר מתייחס לליקויים בביצוע ורק היתרה היא באחריותן. לענין פינוי הבית, הנתבעות טוענות כי העלות צריכה לחול על נתבעת 2 שכן הפינוי נובע מליקויי רטיבות ומדרגות שהם באחריותה הבלעדית. הנתבעות טוענות כי השינויים שבוצעו בבית הם פנימיים בלבד, בלא הגדלת השטח הבנוי, ועל כן אינם מצריכים היתר בניה. ממילא לא נגרם לתובעים כל נזק מחמת העדר היתר בניה. הנתבעות מוסיפות וטוענות כי התובעים חייבים לנתבעת 1 סך של 23,423 ש"ח בגין תוספות ושינויים שתמורתם לא שולמה. לדבריהן, הוסכם כי התובעים ישלמו בגין תוספות ושינויים, ככל שעלותם מעל סכום של 5,000 דולר, והחוב הנ"ל הוא בגין תוספות ושינויים מעל לסכום המוסכם. הנתבעות כופרות בטענה כאילו נותר חוב שלהן בגין אריחים, כיורים וחלון מרפסת שירות. הנתבעות טוענות כי אין לפסוק לתובעים פיצוי בגין עוגמת נפש, בשים לב לכך שהתובעים נהגו בחוסר תום לב כלפיהן, הגישו חוות דעת מומחים עוד בטרם נמסרה החזקה בבית וסרבו לשלם בגין תוספות ושינויים.

5.         הנתבעת 2 טוענת להגנתה כי איש לא טרח להודיע לה על ליקויי הבנייה וממילא לא ניתנה לה הזדמנות לתקן את ליקויי הבנייה שנתגלו בבית התובעים; כי מתוך הליקויים שקיימים בבית, עלות הליקויים שאינם באחריותה מסתכמת בסך של 2,720 דולר; וכי על הנתבעת 3, כמי שפיקחה על הבניה, מוטלת אחריות לליקויי הבנייה, משלא דרשה את תיקונם.

ליקויי הבנייה

6.         הנתבעות טוענות כי יש לפסוק פיצוי בגין ליקויי בניה לפי החלופה הנמוכה יותר, מן הטעם שיש להניח כי בכל מקרה הכסף לא ישמש לצרכי תיקון אלא ישולשל לכיסי התובעים. אין לקבל טענה זו. בע"א 9085/00  שטרית אברהם ואח' נ' אחים שרבט חברה לבנין   פ"ד נז(5), 462 ,עמ' 475-476, נפסק כי:

" מקובל עוד לפסוק פיצוי מתוך הנחה רעיונית כי הכסף ייועד למטרה שלשמה הוא ניתן אך אין מחייבים בדרך כלל הוכחה נחרצת לאופן השימוש העתידי בו, ותשלומו אינו מותנה בהתחייבות הנפגע להשתמש בו למטרה מוגדרת. כך הוא במקרה שלפנינו. נמצאו ליקויים בדירות המערערים, וכדי להעמידם במצב כאילו לא ארע הנזק יש לפצותם בשיעור כספי שיכסה את מלוא עלות התיקונים וההוצאות הנדרשים לצורך ביצועם בפועל. באומדן העלויות לצורך ענין זה איננו צריכים להידרש להוכחה קונקרטית בדבר ביצוע התיקונים בפועל, ויש לשלם את הפיצוי על בסיס ההנחה הרעיונית כי הכסף ייועד למטרה שלשמה הוא ניתן, אך אין מקום להתנות את שיעורו בהוכחה בדבר מימוש הייעוד כאמור."

            על כן, נקודת המוצא לצורך חישוב הנזק תהא על פי החלופה הגבוהה יותר, שהינה סך בש"ח השווה ל- 12,200 דולר, העולה ב- 50% על החלופה הבסיסית. כפועל יוצא מכך, גם חישוב ההפחתות בגין ליקויים שאין הצדקה לפסוק פיצוי בגינם, ייעשה על פי הבסיס הגבוה יותר, קרי, 50% יותר מן העלות הבסיסית של כל תיקון.

7.         הנתבעות טוענות, בהסתמך על המומחה מטעמן, כי אין ליקוי בענין חלון חדר האמבטיה. אינני מקבל טענה זו. ראשית, המומחה מטעמן לא התייצב לחקירה על תצהירו. שנית, המומחה מטעם בית המשפט כלל לא נחקר בענין זה, ושלישית, מקובלת עלי טענתו של המומחה אייזן, כי לצורך חישוב שטח האיוורור, יש להביא בחשבון חלונות בלבד ולא דלתות.

8.         הנתבעות טוענות כי הרטיבות שאיתר המומחה בחדר ההורים מקורה מנזילה ממיכל ההדחה בשירותי ההורים. אינני מקבל טענה זו. הנתבעות מסתמכות על דברים ששמע המומחה בעת הביקור בבית, ועל כן מדובר בעדות שמיעה. כמו כן, המומחה ציין כי לא ניתן כיום לאמת השערה זו, ושיעורי הרטיבות נמצאו גבוהים יותר דווקא בכניסה לחדר ולא ליד מיכל ההדחה. בחקירתו העיד התובע 1 כי מקור ההצפה היה בפיצוץ של צינור, וטענה זו לא נסתרה. פיצוץ כזה, המתרחש זמן קצר לאחר מסירת החזקה בבית שאך זה נבנה, מעיד על כשל כלשהו בביצוע הבניה, ואין להטיל האחריות בגינו על הדייר.

9.         הנתבעות טוענות כי אין להטיל עליהן אחריות בגין העדרו של מתלה כביסה שערכו 100 דולר (ראה מוצג נ/1). זאת משום שהתובעים ויתרו על התקנתו. ואכן, התובעים ויתרו על התקנת המתקן ודרשו זיכוי בגינו (ראה ס' 6 למכתבם נספח ו' לתצהיר הנתבעות). בהעדר ראייה על הסכמה של הנתבעות לזכות את התובעים, לא ניתן לכפות עליהן זיכוי כזה. על כן יש להפחית סך בש"ח השווה ל- 100 דולר מעלות התיקונים.

10.        נתבעת 2 טוענת כי אין לחייבה בגין הפגיעה בציפוי האמבט, לפי ס' 5.1 לחוות דעתו של המומחה אייזן, משום שאין כל ראייה לכך שהפגיעה נוצרה קודם למסירת החזקה. ואכן, המומחה אייזן לא היה מוכן להכריע בענין זה. נתבעת 2 טוענת כי ראייה לכך שמדובר בפגיעה שנגרמה רק לאחר המסירה היא העובדה שהדבר אינו מצויין בפרוטוקול המסירה. בנסיבות אלה, הספק פועל לחובת התובעים משום שנטל הראייה הוא עליהם, ועל כן יש להפחית סך בש"ח השווה ל- 400 דולר מעלות התיקונים.

11.        לענין קולטי השמש, הנתבעות טוענות כי גם אם הדוד הותקן נמוך מדי ביחס לקולטים, אין המדובר בליקוי לנוכח העובדה שתפוקת הקולטים גבוהה מהנדרש לפי התקן. אינני מקבל טענה זו. תפוקת הקולטים אינה הפרמטר היחידי שיש לשקול בענין זה, משום שבסופו של דבר מה שקובע הוא כמות המים החמים בפועל בדוד, ולא התפוקה התיאורטית של הקולטים. המומחה קבע כי הבדלי הגובה בין תחתית הדוד לבין הקולטים מפחיתים את יעילות המערכת, דבר המחייב התקנת שסתום אל חזור בקו המים שבין הדוד לקולטים. קביעה זו לא נסתרה.

12.        הנתבעות טוענות כי אין לחייבן בפיצוי בגין הכנת ההצבה למזגנים, משום שהתובעים סירבו לכך שההכנה תבוצע במקום שיועד לכך על פי המפרט. ואכן, כעולה מתצהירו של יוסי דלח מטעם הנתבעות, הנתבעות הציעו לתובעים פתרון חלופי של הצבת המדחסים במרפסת, או הצבתם בחדר הטכני שיועד לכך, תוך הכנת פתחי איוורור. התובעים לא השיבו על הצעות אלה. לפיכך, יש להפחית סך בש"ח השווה ל- 200 דולר מעלות תיקון הליקויים. יחד עם זאת, על הנתבעות לבצע כיום, על חשבונן, את חציבת פתח האיורור והתקנת תריס איוורור בחדר הטכני, אם התובעים יהיו מעוניינים בכך.

13.        הנתבעות טוענות כי אין לחייבן בסך בש"ח השווה ל- 400 דולר בגין העדר חלון זכוכית במרפסת השירות. מדובר בחלון שלא היה חלק מן המפרט הטכני אלא הוא חלק מרשימת תוספות ושינויים המהווה נספח להסכם. הנתבעת 1 התחייבה לבצע עבודה זו, אך לטענתה, העבודה לא בוצעה בשל חובם הכללי של התובעים כלפיה. אינני מקבל טענה זו, ואשוב לכך בהמשך, משום שאינני מקבל את הטענה הכללית יותר של הנתבעות, בדבר הגבלת עלות התיקונים למחיר שווה ערך ל- 5,000 דולר בלבד. בשלב זה אציין כי רשימת התוספות והשינויים היא הסכם מחייב לכל דבר וענין, המהווה חלק מן המפרט, כפי שנרשם על גבה במילים מפורשות, ועל כן, התחייבויות הנתבעת 1 לפיה שרירות וקיימות גם אם הדברים לא נכללו מלכתחילה במפרט המקורי.

14.        הנתבעות טוענות כי אין לחייבן בגין אופן קשירת הרעפים לגג, משום שהתקן מחייב קשירה של רעף אחד בלבד מכל ארבעה רעפים. המומחה הודה כי זו אכן דרישת התקן, אך לדבריו, " אנו צריכים לדעת שהתקנים מהווים הדרישות המינימליות. מעבר לו יש כללים מקצועיים ... אני חלק מהאסכולה החדשה שאומרת אחד כן אחד לא, חוץ מבהיקף בקצוות כולם כי ראינו שרוחות בחורף מזיזים את הרעפים אם קושרים 25%... אם היינו בונים כך [לפי דרישות המינימום בתקן] היה לך הרבה התדיינויות." הסבר זה של המומחה מקובל עליי. כפי שנקבע בת"א (ירושלים) 1751/96 דבורה גרוס נ' פז גז חברה לשיווק   תק-מח 2002(2), 2897 ,עמ' 2936:

" תקנים שנקבעים על-פי דין הם בדרך כלל מינימליסטיים ואינם ממצים את כל חובת הזהירות המושגית והקונקרטית המוטלת על אדם, בנסיבות מסוימות. תקן, כמו כל דין, הקובע נורמות משפטיות וכללי התנהגות, מחייב מינימום מסוים, רף של סטנדרט שמתחתיו אין לנהוג, אך מעליו, וככל שמדובר בשמירת הגוף, בחיי אדם, שלומו ובבטיחותו "השמים הם הגבול". התנהגותו של אדם נבחנת, בעיני בית-המשפט, על-פי מבחן הסבירות."

וכך נקבע בע"א 608/87 נחושתן מעליות בע"מ נ' ד"ר שושני ואח' תק-על 92(3), 2137 ,עמ' 2144:

" הוראות בטיחות המפורטות בתקנים מאושרים, מטבען שהן כלליות. ביסודן נועדו ליתן ליצרן הנחיה כללית באשר לסיכונים אפשריים ובאשר לאמצעי זהירות ומנגנוני בטחון שיצרן סביר חייב לנקוט בהם, אך זאת ולא מעבר לכך. יצרן הלמד בתהליך היצור, העונה על הכללים שבתקן, כי בכל זאת נותר סיכון מסויים שאינו זוכה להגנה, אינו רשאי להעלים עין מכך. שומה עליו לנקוט באמצעי זהירות נוספים, מעבר לאלה המפורטים בתקן, כדי להתגבר על הסיכון הקיים ולסלקו. עמידה עיוורת בכללי התקן לא תשחרר את היצרן מאחריותו בנזיקין אם השאיר במודע במוצר שסיפק לציבור, סיכון של הפגעות...   זו ההשקפה הצריכה להנחותנו גם בענין דנן וצדק, איפוא, השופט המלומד בדרגה הראשונה במסקנתו שעמידה בדרישות התקן הישראלי אינה מספיקה."