1. ביום 20.10.03 אירעה תאונת דרכים בה היו מעורבים רכבי הצדדים לתיק זה. תביעה זו עניינה הנזקים שנגרמו לרכבו של התובע בעקבות אותה תאונה.
2. לטענת התובע, אירעה התאונה כאשר רכבו היה בעצירה מוחלטת באחד הרחובות של הכפר ראמה, ורכב הנהוג בידי הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") התנגש בו והסב לו נזקים שבעקבותיהם הוכרז הרכב אבדן כללי.
3. הנתבע הודה בהתרחשות התאונה באותן נסיבות שהועלו מפי התובע. לעומת זאת, הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") כפרה בחבותה וטענה בכתב ההגנה שהגישה כי האירוע אינו מהווה "מקרה ביטוח" מאחר והיא נתבקשה לבטח את הרכב הפוגע רק לאחר קרות התאונה, תוך שהנתבע מסתיר מפניה את עובדת קרות האירוע. לשיטתה, הואיל ובמועד התאונה לא נתקיים למבוטח ולרכבו כיסוי ביטוחי, הרי שדין התביעה נגדה להדחות.
בדיון שהתקיים בפניי ביום 19.06.05 שבה באת כח הנתבעת וחידדה את טענות ההגנה שבפיה משהצהירה כי "במועד שבו נטען בכתב התביעה שאירעה התאונה, היתה פוליסה ברת תוקף. לטענתנו, התאונה התרחשה במועד אחר עובר להוצאת הפוליסה. הפוליסה נכנסה לתוקף ביום 01.10.03 ותאריך ההדפסה ביום 06.10.03 בנוסף, ישנן טענות בעניין היחסים בין חברת הביטוח לבין המבוטח, בדבר העלמת מידע ומסירת עובדות כוזבות לחברת הביטוח לעניין תאונות קודמות שהיו לרכב...".
בסיכומיו ראה ב"כ הנתבעת להעלות טענה חדשה, לפיה במועד האירוע לא החזיק הנתבע רישיון נהיגה בר תוקף. בנסיבות אלה, נשלל לדבריו הכיסוי הביטוחי, ודי בטעם זה כדי להביא לדחיית התביעה כנגד הנתבעת.
4. ייאמר מייד כי עדותם של התובע והנתבע עשתה עלי רושם חיובי וטוב. שני הצדדים המעורבים מסרו גרסה זהה לגבי מיקום התאונה ונסיבותיה ואני מאמין לדבריהם.
5. איני מקבל את טענת הנתבעת לפיה אירעה התאונה עובר לתחילת תקופת הביטוח ביום 01.10.03. התובע הציג הודעה אודות קרות התאונה (ת/2) כפי שנמסרה לסוכן הביטוח מטעמו, ממנה עולה כי דיווח זה נחתם כבר ביום 22.10.03. עיון בחוות הדעת של השמאי מטעם התובע מלמד כי הרכב נבדק על ידו עוד ביום 21.10.03. שני מסמכים אלה יש בהם כדי לחזק את טענת התובע לפיה אירעה התאונה ביום 20.10.03, לאחר שפוליסת הביטוח של רכב הנתבע נכנסה לתוקפה.
6. הנתבעת לא הציגה אפילו בדל ראיה לביסוס טענתה כי התאונה אירעה במועד קודם לתחילת הביטוח. כאמור, עדותם של התובע והנתבע עשתה עלי רושם מהימן והמסמכים שהוצגו בפניי תומכים בגרסתם לעניין מועד התרחשות התאונה. לפיכך, אני קובע כי התאונה אירעה לאחר שפוליסת הביטוח, שהוצאה על ידי הנתבעת, נכנסה לתוקפה.
7. כאמור, טענה הנתבעת עוד כי הכיסוי הביטוחי נשלל גם מחמת כך שהנתבע לא החזיק במועד האירוע רישיון נהיגה בר תוקף. אף אם אתעלם מן העובדה כי טענה זו לא הועלתה בכתב ההגנה ונשמעה לראשונה בשלב מתקדם של הדיון, אין בידי לקבלה.
לעניין זה, נסמכה הנתבעת על אישור מעם משרד הרישוי מיום 08.08.04 אשר צורף לתצהירו של התובע. בחנתי אישור זה ולא מצאתי כי יש בו כדי לבסס את הטענה כי במועד האירוע לא החזיק הנתבע רישיון נהיגה תקף. הנטל להוכחת טענה זו רובץ לפתחה של הנתבעת, ולצורך הרמתו צריכה היתה להציג ראיה רצינית ומבוססת להוכחתה. המסמך שהוצג אינו עונה על דרישה זו, הן בשל כך שלא הוצג באמצעות עורכו, הן בשל היותו משורבט בכתב יד ומחוק בחלקו והן בשל כך שלא ניתן ללמוד הימנו ודאית וקטיגורית כי לנתבע לא היה רישיון תקף במועד התאונה.
8. על יסוד האמור לעיל, אני קובע כי על הנתבעים, יחד ולחוד, לפצות ולשפות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לרכבו כתוצאה מהתאונה נשוא הדיון.
9. התובע הציג חוות דעת שמאית מיום 06.11.03 לפיה הנזק שנגרם לרכב הינו מעל 60% משוויו ועל כן הוכרז הרכב כאבדן גמור. שוויו נכון לאותו מועד בקיזוז מע"מ וערך השרידים הסתכם בסך 45,906 ש"ח. עוד נקבע בחוות הדעת כי הוצאות גרירת הרכב הסתכמו בסך 250 ש"ח.
הנתבעת לא הציגה חוות דעת נגדית, אולם טענה כי הרכב היה מעורב בעבר בשתי תאונות נוספות, אשר הסבו לו ירידת ערך מסחרית. להוכחת טענה זו הציגה הנתבעת תצהיר חתום בידי התובע מיום 18.02.04 (נ/1) בו פירט את מועדי התאונות הנ"ל והנזקים שנגרמו לרכבו כתוצאה מהן.
אין בידי לקבל טענת הנתבעת אף לא לעניין זה. אילו רצתה לחלוק על קביעתו של השמאי מטעם התובע, צריכה היתה להגיש חוות דעת נגדית, מפורטת ומקצועית. העובדה שהרכב היה בעבר מעורב בתאונות נוספות, אינה מלמדת כשלעצמה, מניה וביה, כי נגרמה לו ירידת ערך. ודוק - התובע עצמו בתצהיר (נ/1) מציין כי עיקר הנזק היה בגין החלפת חלקים חדשים ומקוריים. הניסיון מלמד כי כאשר מוחלפים החלפים הניזוקים בחדשים, לא תמיד נגרמת ירידת ערך לרכב. בכל מקרה, זוהי טענה בתחום המומחיות ושומה היה על הנתבעת להוכיחה כדבעי. משלא נעשה הדבר, אין לי אלא לקבל את קביעתו וממצאיו של השמאי מטעם התובע כפי שהם.
10. בתביעתו עתר התובע לחייב את הנתבעים בנוסף בפיצוי בסך 15,000 ש"ח בגין השבתת הרכב. להוכחת טענה זו צירף התובע אישור מיום 11.10.04 מעם מנהל החשבונות מטעמו, לפיו משמש אותו הרכב לצרכי עבודתו, וכי רכב זה היה מושבת בתקופה שבין 20.10.03 - 30.03.04 וכתוצאה מכך נפגעו עסקיו. דא עקא, שהתובע לא המציא כל ראיה לגבי היקף הכנסותיו ולגבי כך שנגרמה לו אכן ירידת הכנסה בפועל בתקופה הנטענת. די בכך כדי להביא לדחיית התביעה, ככל שהיא מתייחסת לראש נזק זה.
11. על יסוד הנימוקים דעיל, אני מחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע את הסכומים שלהלן:
נזק ישיר סך 45,906 ש"ח.
הוצאות גרירה 250 ש"ח.