פסק-דין בתיק א 1858/03

• 1.                   תביעה בגין הנזקים, שנגרמו לרכבו של התובע מ.ר. 97-659-00  ביום 30.10.02 עת נהג בו בנו, מר אניס אלסאנע. העדים היחידים לתאונה, אשר העידו לפנינו, הם אניס אלסאנע (להלן, "אניס")  ואבו כף סאלם (להלן, "סאלם") שנהג ברכב השני, שהיה מעורב בתאונה. אמנם, לפי גרסתם של שני נהגים אלו, היו עדים נוספים לתאונה, אך זהותם אינה ידועה [ראה: אמרתו של אניס (נ/5) עמ' 1 שורות 17-19, מחד, ואת אמרתו של סאלם (ת/1) עמ' 1 שורה 18, מאידך].

• 2.                   גרסאותיהם של אניס ושל סאלם לעניין אופן קרות התאונה רחוקות זו מזו כרחק מזרח ממערב. לפי אניס, בזמן נסיעתו הרכב הנהוג על ידי סאלם עלה מדרך עפר לתוך הכביש וחסם את נתיב נסיעתו. כל זאת כשאניס היה במרחק קטן ממנו, לטענתו (עמ' 12 שורות 16-17 לפרטיכל).  כתוצאה מחסימת נתיב נסיעתו בכביש על ידי סאלם, התנגש אניס ברכבו. כך לטענתו של אניס.

סאלם, מה הוא אומר? לפי גרסתו, בליל התאונה החל לרדת גשם חזק (עמ' 16 שורה 15 לפרטיכל) עד כדי כך, שהמגבים לא הספיקו לפנות את הגשם מן השמשה (עמ' 18 שורות 4-6 לפרטיכל). משלא יכול היה סאלם לראות עוד הוא, כמו נהגים אחרים, ירד לשולי הדרך (עמ' 18 שורות 6-7 לפרטיכל) בין הפס הצהוב לבין המעקה (עמ' 16 שורה 16 לפרטיכל). לפי עדותו של סאלם, הוא הפעיל את ארבעת המחוונים המהבהבים (עמ' 16 שורה 17 לפרטיכל). בזמן עמידת רכבו בשולי הדרך התנגש בו הרכב הנהוג בידי אניס, לפי גרסתו (עמ' 18 שורה 11 לפרטיכל). יתרה מכך, לפי עדותו של סאלם, הוא כלל לא עלה לכביש מדרך עפר עובר לתאונה (עמ' 16 שורה 16 לפרטיכל).

• 3.                   אם כן, כיצד קרתה התאונה והיכן היא קרתה? בשולי הדרך, כפי גרסתו של סאלם, או בכביש עצמו, לפי גרסתו של אניס?

      שמעתי את עדותם של אניס ושל סאלם, והתרשמתי ישירות מהם, כתוצאה מכך,     

            העדפתי את גרסתו של סאלם, היא גרסת הנתבעים, על פני גרסתו של אניס.

            אניס העיד בתחילת חקירתו הנגדית, שהוא נסע "במהירות רגילה", כלומר בין 80 ל-

            100 קמ"ש (עמ' 12 שורות 20-21 לפרטיכל). זאת לעומת דבריו הברורים באמרתו

            במשטרה, (נ/2 עמ' 1 שורה 2), שנסע במהירות 100 קמ"ש. יש לזכור, כי גם אם אניס

            נסע במהירות 90 קמ"ש, שהוא לכל הדעות מהירות בין 80 ל-100 קמ"ש, הרי הוא

            התקדם ברכב, בו נהג, 25 מטרים בכל שניה. השאלה היא, אם הנהיגה במהירות זו 

           היא אשר התבקשה בתנאיי הדרך, שהיו קיימים בעת התאונה.

במהלך חקירתו הנגדית העיד אניס תחילה, שלא ירד גשם חזק באותו הזמן (עמ' 12 שורה 21 לפרטיכל). כשעומת עם אמרתו (נ/2) תיקן אניס את גרסתו לאחר רענון זכרונו והעיד, שהמדובר בכביש אספלט רטוב בגשם (עמ' 12 שורה 22 לפרטיכל). אזי נשאל אניס, אם השוטר המציא את הגרסה, שבאותו הזמן ירד גשם חזק. לפי התרשמותי אניס נאלץ להפסיק להתחמק מדבריו באמרתו (נ/2 עמ' 1 שורה 14) בהעידו: "זה בסדר, היה גשם חזק" (עמ' 12 שורה 23 לפרטיכל).

נשאלת השאלה, לאיזה מרחק יכול היה אניס לראות תוך התקדמותו כ-25 מטר לשניה. אנו יודעים מדבריו של אניס עצמו בפני חוקרו המשטרתי, שלא היתה תאורה במקום (נ/2 עמ' 1 שורה 14). אם כן, בתנאי גשם חזק בין השעה 22:00 לשעה 23:00, כשהתרחשה התאונה (עמ' 12 שורה 19 לפרטיכל), ללא תאורה במקום, מה הצליח אניס לראות? לפי עדותו, כשראה את הרכב (בו נהג סאלם) לראשונה הפריד ביניהם המרחק כמו זה, המפריד בין דוכן העדים באולמי לפתח כניסת האסירים לאולם, מרחק שנאמד בידי בא כוח הנתבעים המלומד בעת הדיון כמרחק של 6 מטר (עמ' 13 שורות 14-15 לפרטיכל). לפני כן העיד אניס, שהוא ראה 100 מטר קדימה כשנסע בעת התאונה (עמ' 13 שורה 11 לפרטיכל).

לא מצאתי את אניס משכנע בעדותו, בייחוד נוכח התרשמותי, שניסה תחילה להסתיר את אשר לא ניתן להסתיר, שירד גשם חזק בעת התאונה.

לעומת זאת, התרשמתי לטובה מעדותו של סאלם. עדותו נראתה לי איתנה בתיאורו את התאונה. בסיכומיו תקף בא כוח התובע המלומד את עדותו של סאלם בשניים: ראשית, שהעיד, שהוא עצמו ניסח את תצהירו (עמ' 16 שורה 7 לפרטיכל) אף על פי שלא ידע להגדיר את המונח "מוחשית" המופיע בתצהירו (עמ' 18 שורות 16-17 לפרטיכל). שנית, שתאר סאלם בעדותו בבית המשפט, שיצא לדרכו מכפר אבו כף (עמ' 16 שורה 8 לפרטיכל) ואילו באמרתו במשטרה (ת/1 עמ' 1 שורות 1-2) תאר, כיצד נסע מכיוון צומת שוקת לכיוון באר שבע ותוך כדי כך עבר את צומת אבו כף. לא ראיתי בסתירות אלו הנטענות כל כירסום בגרסתו של סאלם בכל הקשור לגרעין עדותו, הוא יתארו כיצד קרתה התאונה. בנסיבות אלו בהתאם להתרשמותי העדפתי את גרסתו של סאלם על פני גרסתו של אניס.  על כן, הריני קובע, כי התאונה הנידונה קרתה לאחר שסאלם ירד לשולי הדרך ברכבו עקב אי יכולתו לראות בגשם החזק ונעצר שם תוך הפעלת ארבעת המחוונים, כאשר סאלם נהג ברכב של התובע במהירות רבה מדי בתנאיי ראות גרועים אלו והתנגש ברכבו של סאלם, שעמד בשולי הדרך.

• 4.                   בא כוחו המלומד של התובע טען בסיכומיו לאיסור עמידתו של סאלם בשולי הדרך ברכבו. הוא הפנה לתקנות 71 ו-73 (13) לתקנות התעבורה, תשכ"א 1961. נראה, שכוונתו היתה לתקנה 72 (13) לתקנות הנ"ל, שהרי אין קיימת תקנה 73 (13), כאמור. תקנות אלו אינן אוסרות את עמידת רכבו של סאלם בשולי הדרך, כדי להימנע מתאונה, כשהראות נחסמת עקב הגשם החזק. תקנה 72 (13) מתייחסת לאיסור העמדת רכב "אלא לשם מניעת התאונה" לצד מעקה בטיחות להולכי רגל. בענייננו אנו אין המדובר בהעמדת רכבו של סאלם לידי מעקה בטיחות להולכי רגל, הגם שהעמדת רכבו נעשתה לשם מניעת תאונה. ובאשר לתקנה 71 הנ"ל, החלק הרלוונטי בה אוסר העמדת רכב באופן שיש בה כדי להפריע או לעכב את התנועה. לא חסם סאלם את נתיבי הכביש, כשהעמיד את רכבו בשולי הדרך, ולכן, בעשותו זאת לא פעל בניגוד לתקנה 71 הנ"ל.
• 5.                   מכל האמור לעיל עולה המסקנה הברורה, כי האשם לתאונה אינו רובץ לפתחו של סאלם. לא הוכח, לפי נטל השכנוע המוטל על התובע, שסאלם התרשל עובר לתאונה הנידונה או שהפר חובה חקוקה. על כן, הריני דוחה את התביעה נשוא תיק זה.

הריני מחייב את התובע בהוצאות ובשכר טרחת עורך דין של הנתבעים בסך 9,750 ש"ח בתוספת מע"מ שישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.