פסק-דין בתיק א 18560/06

1.         ב"כ הצדדים הסמיכו את ביהמ"ש ליתן פס"ד לאחר הגשת סיכומים בכתב, בליווי מסמכים וללא צורך בשמיעת ראיות.

2.         התובעת, "ריבוע כחול ישראל בע"מ" (להלן: "התובעת") הינה מעבידתו של מר סבייחיה חסן (להלן: "מר סבייחיה"), אשר נפגע בתאונת דרכים ביום 12/12/1999 (להלן: "התאונה") ונעדר מעבודתו, מיום 12/12/1999 עד ליום 25/12/1999. הרכב בו נהג, היה מבוטח על ידי הנתבעת, הפניקס הישראלי, חברה לביטוח בע"מ (להלן: "הנתבעת").

3.         התאונה הוכרה גם כתאונת עבודה על ידי המל"ל ואושרה למר סבייחיה תקופת אי כושר מיום 13/12/1999 עד ליום 25/12/1999, לצורך תשלום דמי הפגיעה.

4.         התובעת שילמה למר סבייחיה את מלוא שכרו, בסך 3,545 ש"ח, בתקופת היעדרותו מהעבודה, כולל ההטבות למיניהן, וזאת על-פי הסכם העבודה והנוהג אצלה.

התובעת טוענת, כי בהיותה "מעביד מורשה", כמשמעותו בתקנה 22 לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח מפני פגיעה בעבודה), תשי"ד - 1954 (להלן: "תקנות העבודה"), זכאית היא כמטיבה לשיבוב או שיפוי והטבת נזקיה מאת הנתבעת, בשיעור סכום התביעה, 4,148 ש"ח. התובעת נסמכת על סעיפים 328(א), 94 ו - 93 לחוק המל"ל ומכוח החוק לתיקון דיני הנזיקין האזרחיים (הטבת נזקי גוף), התשכ"ד - 1964 (להלן: "חוק ההטבה"). סכום זה מתקבל לאחר הפחתת, סכום של 818 ש"ח, שהינם החזר דמי הפגיעה שהגיעו לו על-פי סעיף 92 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה - 1995 (להלן: "חוק המל"ל") ובשיעור הנקוב בסעיף 97 לחוק המל"ל, בניכוי 9 ימי "הזכאות הראשונה", כמפורט בסעיף 94 לחוק המל"ל, ממלוא השכר ששולם לו בתקופת היעדרותו ( 3,545 ש"ח), סה"כ 2,727 ש"ח, דהיינו 4,148 ש"ח, משוערך ליום הגשת התביעה.

5.         ב"כ הצדדים הגישו סיכומיהם, תחילה התובעת, אחר כך הנתבעת.

6.         תמצית טיעוני התובעת

א.         המל"ל אישר למר סבייחיה 13 ימי אי כושר לצורך תשלום דמי פגיעה. מכוח תקנה 22 לתקנות העבודה, המעביד המורשה חייב לשלם לעובד את דמי הפגיעה במקום המל"ל במועדים בהם הוא נוהג לשלם לעובדיו, והמוסד מחזיר למעביד את דמי הפגיעה ששילם לאחר שהומצאו לו הוכחות לגבי התשלום, ולאחר שאישר את התאונה כתאונת עבודה והכיר בתקופת אי הכושר. למרות האמור בתקנה זו, שלמה התובעת למר סבייחיה את מלוא השכר, למרות העדרותו מעבודתו, ולכן זכאית היא להשבה ולשיבוב מאת הנתבעת בסכום המתקבל מההפרש בין הסכומים ששולמו לעובד בפועל, לבין הסכומים שהוחזרו לתובעת על ידי המוסד לביטוח לאומי.

ב.         התובעת טוענת, כי היא זכאית להטבת נזקיה, כמפורט להלן:

עבור תקופה הזכאות הראשונה (9 ימים), לפי סעיף 328(א), בהתאם לסעיף 94 לחוק המל"ל. 

עבור ההפרש בין דמי הפגיעה בשיעור של 75% לבין השכר המלא ששולם למר סבייחיה, לרבות התשלום לפי סעיף 93 לחוק המל"ל, לפי חוק ההטבה. 

התובעת זכאית להשבת ההטבות גם בשל תנאים סוציאליים אותם הפרישה עבור מר סבייחיה בהתאם לחוזה העבודה, כגון קופ"ג, חסכון, ביטוח, קרן השלמות וכיוצ"ב.

לפי הסכם העבודה והנוהג אצל התובעת, שלמה התובעת למר סבייחיה את מלוא שכרו בגין 13 ימי ההיעדרות כדלקמן: משכורת ברוטו בדצמבר 1999 ( 8,215 ש"ח), בניכוי מס הכנסה ( 1,221 ש"ח), בתוספת תנאים סוציאליים ( 1,508 ש"ח), בתוספת ביטוח לאומי, על סה"כ 348 ש"ח (חלקו של המעביד, מכוח החלטת כב' השופטת ערקובי רחל  בת"א 38182/06 ואח', טלרד נטוורקס בע"מ ואח' נ' כלל, חברה לביטוח בע"מ ואח'), סה"כ לחודש 8,850 ש"ח, סה"כ ל- 13 ימים 4,602 ש"ח (סה"כ נזקי מר סבייחיה). מסכום זה יש להפחית את הסכומים שהוחזרו על ידי המל"ל, 818 ש"ח, דהיינו שסה"כ הסכום המגיע לתובעת הינו 3,784 ש"ח. לסך הנ"ל יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית מיום התאונה ועד התשלום בפועל, לפי הלכת שלג חרמון, ע"א 2196/93, פד"י נ' (3) 744.

7.         תמצית טיעוני הנתבעת

הנתבעת מודה בזכות התובעת, על-פי חוק ההטבה והמחלוקת הינה גובה הסכום שעל הנתבעת להשיב לה.

זכות התובעת הינה מסוג סוברוגציה והיקפה לא יכול לעלות על זכות הניזוק לפיצוי.

תקופת אי הכושר המוסכמת הינה 13 יום.

השכר ברוטו, כעולה מתלוש חודש התאונה, עמד על 8,215 ש"ח, שכר זה כולל סכום של 1,630 ש"ח, בגין  השתתפות בהחזקת רכב.

השכר הקובע - השכר הרבע שנתי עליו הושתתה התביעה במל"ל, כולל הוצאות רכב, עמד על 23,926 ש"ח, ובממוצע לחודש 7,975 ש"ח ברוטו. משכר זה יש כאמור לנכות 1,600 ש"ח הוצאות רכב, ויש לנכות מס הכנסה בסה"כ של 1,000 ש"ח. השכר לחישוב הינו 5,375 ש"ח. אין להוסיף לשכר הפרשת התובעת לביטוח לאומי, כדרישת התובעת, בצוטטה את פס"ד של כב' השופטת ערקובי.