פסק-דין בתיק א 1847/01

1.      התובע מכר את כל אחזקותיו במניות חברת מגבות ערד בע"מ (5.26% מהון המניות של החברה) לנתבעת, שהחזיקה עד אז ב-49.19% מהון המניות, תמורת סכום כולל של -.2,392,765 דולר, ששולם לו במזומן.

מכירת המניות נעשתה על פי הסכם כתוב שנחתם בין הצדדים ביום 19.12.99 (ראה נ/6).

זמן מה לאחר מכן רכשה הנתבעת מחברת D.G.M.A (להלן: "ד.ג.מ.ע") את יתרת מניותיה במגבות ערד בתמורה להקצאת 15% ממניותיה לד.ג.מ.ע. רכישה זו נעשתה בהמשך לרכישה קודמת של מניות מגבות ערד מד.ג.מ.ע תמורת תשלום במזומן - עיסקה שבוצעה לפני מכירת המניות ע"י התובע לנתבעת.

משנודעה לתובע דבר העיסקה השניה בין הנתבעת לד.ג.מ.ע, העלה הוא דרישה בפני הנתבעת לשלם לו תמורה נוספת עבור מניותיו על מנת להשוות בכך את התמורה שקיבל מהנתבעת עבור מניותיו (באופן יחסי) לתמורה ששולמה לד.ג.מ.ע מספר חודשים לאחר מכן, בעיסקת המכירה השניה, אשר לדעתו, היתה גבוהה יותר בשוויה.

דרישה זו נדחתה ע"י הנתבעת ומכאן התובענה שבפני, בה תובע התובע לחייב את הנתבעת בסכום של -.505,260 דולר, שהוא ההפרש בין התמורה (היחסית) שקיבל עבור המניות שמכר לנתבעת לבין התמורה הכוללת שקיבלה ד.ג.מ.ע תמורת מכירת כל אחזקותיה במגבות ערד לנתבעת.

טוען התובע כי במהלך המו"מ למכירת מניותיו לנתבעת, הוצגו לו מצגים, שחלקם לא קוים וחלקם התבררו כמצגי שווא, וכי לו היו ידועות לו העובדות שיפורטו בהמשך, לאשורן, לא היה נותן הוא את הסכמתו למכירת אחזקותיו במגבות ערד במחיר עליו הוסכם בפועל.

מצגי השווא שהוצגו בפניו והעובדות שהועלמו ממנו במהלך המו"מ עם הנתבעת, מצביעים, לטענתו, על הטעיה והתנהגות שלא בתום לב מצידה, ומצדיקה חיובה בתשלום פיצוי בשיעור ההפרש היחסי בין שתי העסקות הנ"ל.

הנתבעת דוחה, כאמור, את תביעת התובע וטוענת כי אף אם חברת ד.ג.מ.ע קיבלה מספר חודשים לאחר מכן עבור יתרת המניות שמכרה לנתבעת, תמורה גבוהה יותר, אין בכך כדי להצדיק היענות לתביעת התובע. כן מכחישה הנתבעת ודוחה את טענותיו של התובע בדבר מצגי שווא שהוצגו בפניו, כביכול, במהלך המו"מ עימה.

2.         הנתבעת, הנשלטת ע"י איש העסקים היימן, החזיקה, כאמור, ב-49.19% ממניותיה של חברת מגבות ערד בע"מ (להלן: "מגבות ערד"), שהיתה בתקופה הרלוונטית חברה ציבורית שחלק קטן ממניותיה נסחרו בבורסה. חברת ד.ג.מ.ע, הנשלטת ע"י איש העסקים לאוטמן, חברו ושותפו לעסקים שונים של היימן, החזיקה ב-40.68% מהון המניות של מגבות ערד. התובע החזיק ב-5.26% מהון המניות. בשאר הון המניות החזיק הציבור (2.63%) ושני מנהלי החברה (1.12% כל אחד מהם).

ד.ג.מ.ע מכרה את מניותיה במגבות ערד לנתבעת בשני שלבים. עבור חלק מהן שולם לה סכום במזומן, במסגרת ההסכם הראשון. עבור חלק אחר שולם לה בהקצאת 15% ממניותיה של הנתבעת. 

כשנה לאחר כריתת הסכם מכירת המניות הראשון עם ד.ג.מ.ע ולאחר מו"מ ממושך, מכר התובע את אחזקותיו בחברה לנתבעת. מלוא התמורה שולמה לו כפי שהוסכם במזומן. 

במהלך המו"מ היה מודע התובע לעיסקת ד.ג.מ.ע הראשונה ולפרטיה, לרבות שיעור התמורה שהתקבלה על ידה ואופן התשלום (ראה עמ' 11 לפרוטוקול).

הוכח אף, להנחת דעתי, כי במהלך המו"מ הועמדה בפני התובע אפשרות לקבל תמורה משולבת של מזומן ומניות של הנתבעת, אך היה זה התובע שהעדיף בסופו של דבר ומתוך בחירה חופשית ורצונית, לקבל את מלוא התמורה במזומן, אם משום ששוכנע לכך ע"י היימן, או נציגו, ואם משום שהעדיף זאת משיקוליו הוא (ראה חקירתו של יוסף גבע בעמ' 25-26 לפרוטוקול ונספח י"ד לתצהירו).

3.         הסכם מכירת מניותיו של התובע קבע באחד מתנאיו כי:

"ההסכם מגלם וממצה את כל הסכמות הצדדים במלואן בקשר עם המניות הנמכרות, לחלופי המסמכים שבין הצדדים שקדמו לחתימת הסכם זה לא תהא כל משמעות בפרשות הסכם זה".

(סעיף 6.3 להסכם שצורף כנספח ח' לכתב התביעה).

עוד הוסכם בין הצדדים (בסעיף 6.1 להסכם):

"כל שינוי, תיקון ו/או תוספת להסכם זה לא יהיה להם תוקף וייחשבו כמי שלא נעשו, אלא אם ייעשו בכתב וייחתמו ע"י כל הצדדים יחד".

מעיון בהסכם גופו, לא ניתן להסיק על קיומו של תנאי, או הצהרה ואף לא על קיומם של מצגים מהם ניתן להסיק את שטוען התובע בסעיף 35 לתצהירו לפיו: