פסק-דין בתיק א 1844/99

1.      התובע תובע מהנתבעים (מנתבע 1 כחייב עיקרי ומנתבע 2 כערב לחובות אחיו - הנתבע 1) בתביעה שהוגשה בסדר דין מקוצר, סכום של -.1,488,961 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה) המהווה יתרת חוב שלא נפרעה בגין הלוואות שניתנו לנתבע 1 ולא נפרעו עד היום.

אין הנתבעים חולקים, למעשה, על קיומה של יתרת חוב לחובתם אצל התובע אשר לא נפרעה במלואה, וזאת בשל אי פרעון מלא של הלוואה שניתנה להם ב-1995, במסגרת הסדר ועל פי הסכם שנחתם ב-2.5.95, לפיו נועדה ההלוואה, אותה התחייבו לפרוע בתשלומים שנפרסו על פני כ-10 שנים, לכסות יתרות חוב שנוצרו בחשבון (ראה ההסכם נספח ה' לת/1).

טענתם העיקרית כנגד התובענה מופנית כנגד תוקפו של הסכם ההלוואה עצמו.

2.      טוענים הנתבעים, ובטענה זו הורשו הם להתגונן, כי הסכם ההלוואה נחתם בין התובע לנתבע 1 למראית עין בלבד. הוא נועדה להסוות את פעילותו הבלתי כשרה של התובע, אשר נמנע מלהעמיד בטוחות מספיקות על פי הנחיות בנק ישראל כנגד סכומי ההלוואה שניתנו לו.

לעומת זאת, כך לטענת הנתבעים, הוסכם בעל פה בינם לבין התובע, וזה ההסכם המחייב לטענתם, כי ניירות הערך שנרכשו על ידם במסגרת פעילותו של נתבע 1 בחשבון שנוהל אצל התובע הם, והם בלבד, ישמשו כבטוחות להלוואות שהועמדו להם לצורך רכישתם.

הנתבע 1 מציג בתצהירו (נ/4) שורה של מקרים בהם העמיד התובע לו ולאחיו אשראים לצורך פעילות בשוק ניירות הערך והמניות ללא כל בטחונות. נסיבות אלה ונסיבות נוספות, אותם מפרט הנתבע 1 בתצהירו, מעידים על היות הסכם ההלוואה, עליו מבסס התובע את תביעתו, הסכם פיקטיבי ולמראית עין. מוסיף הנתבע 1 וטוען בתצהירו כי הסכם זה נחתם על ידו ועל ידי אחיו תוך אילוץ וכניעה ללחצים הכבדים שהפעילו עליהם נציגי התובע בדרגים השונים, במהלך המגעים שהתקיימו למציאת פתרון ליתרות החובה הכבדות שנוצרו בחשבונם, לנוכח המפולת והשפל בשוק המניות באותה עת וירידת ערכן של המניות שנרכשו על ידם. (ראה סעיף 11 לתצהיר ובמיוחד 11.ט').

3.      לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כדבעי את טענותיהם. לא באשר ל"מעמדו" של ההסכם כחוזה למראית עין, אשר דינו בטלות לפי סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי) 1973, ואף לא את טענתם באשר לאילוצם, כביכול, לחתום עליו מתוך כוונה להקטין את נזקיהם.

לבד מעדותו של הנתבע 1 (במסגרת התצהיר נ/4 וחקירתו בבית המשפט) לא הוצגו בפני ראיות או עדויות אשר תבססנה, או תאששנה, את טענות הנתבעים (תצהירו של נתבע 2 נמשך ע"י ב"כ הנתבעים במהלך הדיון ולא הוצג כראיה).

הסבריו במהלך עדותו לא שכנעו כלל ועיקר כי הוא, או אחיו, "אולצו", כביכול, לחתום על הסכם ההלוואה וכי הוא נחתם למראית עין בלבד בידיעה של שני הצדדים כי כוונת הצדדים האמיתית היא לפעול על פי ההסכמות בעל פה שהושגו, כביכול, כאמור לעיל.

יתירה מכך: מסמכים שהוצגו בפני שכנעוני כי מדובר בהסכם הלוואה כשר שנחתם כדת וכדין, בידיעה ובהסכמה של שני הצדדים, על רקע הנסיבות שנוצרו ערב חתימתו ובהתחשב ביתרת החובה הגדולה שנוצרה בחשבונם של הנתבעים.

כך מכתבו של נתבע 1 לתובע מיום 9.3.95, שנכתב במהלך המו"מ שהתנהל בין הצדדים וכחודשיים לפני החתימה על הסכם ההלוואה (נספח ח' לנ/4).

בסעיפים 2-3 שבו מציין הנתבע 1 את הסכמתו ונכונותו לחתום על הסכם לפריסת החוב שנוצר בחשבונו לתקופה ארוכה, תוך שהוא מתרה בתובע שלא למסור את המניות שבתיקו ללא הסכמתו.

האם נכונות או הסכמה זו, אשר התגבשה בסופו של דבר, ובאה לידי ביטוי בחתימה על הסכם ההלוואה ב-2.5.95, מצביעה על אילוץ לחתום על ההסכם או על חתימה על הסכם למראית עין בלבד. סבורני כי התשובה לתהיה - שאלה זו - ברורה מאליה. תוכן המכתב מצביע על נכונות והסכמה מצד הנתבעים לפרוס את החוב שנוצר כתוצאה מירידת ערכן של המניות ו/או ממכירת חלק מניירות הערך שלא בהסכמתם.

הנתבע 1 דורש, אמנם, במכתבו זה, מהתובע ביטול פעולות מכירת המניות שנעשו לטענתו ללא הסכמתו, אך מבהיר כי אין לו כל התנגדות לפריסת החוב.

במכתב מאוחר יותר מיום 5.11.95 (נספח ט"ו לתצהיר נ/4) מתייחסים הנתבעים להסכם ההלוואה שנחתם, כאמור, במאי 1995 וטוענים כי בניגוד לבנק הם - הנתבעים - מקיימים את התחייבויותיהם על פיו ועומדים בתשלומים ובמועדים המוסכמים.

אין הם מלינים כנגד תוקפו של ההסכם ואין הם מעלים, ולו ברמז, טענות באשר לכשרותו ו/או קיומו של הסכם אחר, כביכול. נהפוך הוא: הם טוענים: "אנו ממלאים את חלקינו בהסכם כלשונו (הכוונה להסכם ההלוואה מיום 2.5.05 נספח ה' לת/1 - נ.י.) מבלי לסטות ממנו ועד היום שילמנו כבר 10 תשלומים ראשונים על חשבון החזר החוב והריבית, כאשר כל תשלום נעשה בדיוק במועדו על פי המוסכם".

"לצערנו", ממשיכים הם וכותבים, "נוכחנו שהבנק חייב את חשבוננו בעמלת שמירת ניירות ערך בנגידו למוסכם והסכומים אינם מבוטלים" (סעיף 4 של המכתב).

אין הנתבעים מלינים על "מראית העין" של ההסכם, או על אילוצם, כביכול, לחתום עליו. נהפוך הוא: הם טוענים כלפי הבנק כי הם עומדים בכל תנאי ההסכם ואילו הבנק הוא שמפר אותו ע"י חיובם בעמלות. כך כ-6 חודשים לאחר כריתת ההסכם ולאחר שהם החלו בביצועו ע"י החזר סכום ההלוואה על פי התנאים שנקבעו בו.

יתירה מכך: במכתבם מיום 30.4.95, המוזכר בסעיף 1 למכתבם זה, אישרו הנתבעים כי הנתבע 2 ישמש כערב לפריסת ההלוואה שתינתן לנתבע 1 בדיוק כפי שהוסכם בהסכם ההלוואה.