פסק-דין בתיק א 182782/02

זוהי עתירה לפינויים של הנתבעים מדירת מגורים בה החזיקו לפנים, עד לפטירתם, הורי הנתבעים  בשכירות סוציאלית, ולתשלום דמי שימוש ראויים.

הנסיבות

1.         התובעת, עמידר - חברה לשיכון עולים בישראל בע"מ (להלן: " התובעת" או " עמידר"), מנהלת מכוח הדין, מטעם המדינה, השכרתן של דירות ציבוריות, ובכלל אלו דירה בת 2 חדרים בשטח של 40 מ"ר, המצוייה ברחוב מגן דוד 25, הרצליה (להלן: " הדירה").

2.         בתאריך 5/4/81 נחתם הסכם שכירות בשכירות סוציאלית, בין התובעת למנוחים שלמה ואיבט אלשיך ז"ל (להלן: " הסכם השכירות" ו-" המנוחים" - בהתאמה), לפיו שכרו אלה האחרונים את הדירה לתקופה של שנה אחת, שתחילתה ביום 5/4/81 וסיומה ביום 4/4/82.

            בתום תקופת השכירות החוזית המשיכו המנוחים להחזיק במושכר עד למועד פטירתם.

            המנוחה נפטרה בשנת 1994 ואילו המנוח שלמה אלשיך ז"ל (להלן: " המנוח") הלך לבית עולמו ביום 9/2/99.

3.         הנתבעים, ילדיהם הרווקים של המנוחים, התגוררו בדירה למן המועד - כך על פי הטענה - בו הושכרה הדירה למנוחים והמשיכו להתגורר בה אף לאחר פטירתם ועד הנה.

            הנתבע 2 הוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כנכה בשיעור 75%, ובשל מצבו כאמור נתמנה הנתבע 1, ביום 19/11/04 על ידי בית המשפט לענייני משפחה, כאפוטרופוס על גופו.

4.         עם פטירת המנוח, פנתה התובעת לנתבעים בדרישה לפנות את הדירה בהעדר זכות להמשיך ולהחזיק בה. כן דרשה התובעת מהנתבעים לשלם לה דמי שכירות ראויים בגין השימוש בדירה למן פטירתו של המנוח.

5.         בקשה הנתבעים לעמידר, להכיר בהם כ"דיירים ממשיכים" בדירה - מכוחו של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 (להלן: " חוק הדיור הציבורי" או " החוק") - נדחתה, בטענה כי אינם עומדים בתנאי הסף הקבועים בחוק, להכיר בהם כדיירים ממשיכים.

6.         לשלמות התמונה העובדתית יצויין כי עובר לפטירתו, היה המנוח בעל זכויות החכירה בדירת מגורים אחרת ברח' הדני 10 בהרצליה אותה ירש מאביו שלו (להלן: " הדירה הנוספת").

            דירה זו הועברה לאחי הנתבעים מר שמואל אלשיך (להלן: " שמואל"), מכוח צוואת המנוח וזו נרשמה על שמו בלשכת רישום המקרקעין ביום 17/11/02.

            יצויין כי שמואל מונה ביום 9/11/04 על ידי בית המשפט לענייני משפחה, כאפוטרופוס על רכושו של הנתבע 2.

העתירה וטענות הצדדים

7.         בתביעה שבכאן טענה התובעת כי הנתבעים מתגוררים בדירה בלא זכות חוקית, בהעדר חוזה שכירות תקף, כך שהמשך חזקתם בדירה הינו בגדר הסגת גבול.

            הגם שיונח - כך לתובעת - כי הנתבעים התגוררו בדירה תקופה של 3 שנים טרם פטירת המנוח, אין להכיר בהם כדיירים נוכח העובדה - אשר אינה שנוייה במחלוקת - כי אביהם המנוח היה, עובר לפטירתו, בעל זכויות החכירה בדירה הנוספת.

            בהיות המנוח בעל דירה כאמור, אין הוא בבחינת "זכאי" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק. ממילא ומאליו ברור - כך לתובעת - כי הנתבעים אינם יכולים לזכות במעמד של דיירים ממשיכים.

            טוענת, איפוא, התובעת כי בהעדר זכות חוקית לנתבעים להמשיך ולהתגורר בדירה, רשאית היא להביא את החוזה לידי גמר כפי זכותה על פי הוראת סעיף 19 לחוק השכירות והשאילה, תשל"א-1971 (להלן: " חוק השכירות והשאילה").

            בשל אלו הטענות עותרת התובעת בתביעתה להורות על פינויים של הנתבעים מהדירה ולחייבם בדמי שימוש ראויים לתקופה שמיום פטירת המנוח (2/99) ועד לחודש יוני 2002, מועד הגשת התביעה.

8.         הנתבעים מצידם טענו כי יש לדחות התביעה כנגדם, על כל הסעדים שבה.