פסק-דין בתיק א 18231/05

רקע

עיקר הדיון בתיק שבפני (להלן - השאלה העיקרית) נסב על השאלה אם היה קיים רשיון נהיגה בר תוקף לנתבע 1, מר קרלוס אולשנסקי (להלן - הנתבע), במועד התאונה נושא תביעה זו, והאם היה לנתבע 1 כיסוי ביטוחי אצל הנתבעת 2, אליהו חברה לביטוח בע"מ, (להלן - הנתבעת), לאור התשובה לשאלה הראשונה. שאלה נוספת מתייחסת לאחריות לתאונה ומידת הנזק שנגרם בעקבותיה לרכב התובעת.

התאונה :

ביום 19.8.03 ארעה תאונת דרכים בין כלי רכב השייך לתובעת, קל אוטו שירותי מימון (1998) בע"מ, בו נהגה הגברת יפה גבריאל, לבין כלי רכב בו נהג הנתבע, המבוטח (לכאורה) על ידי הנתבעת. לגבי נסיבות התאונה כמעט שאין מחלוקת, למעט בנושא מהירות הנסיעה של כל צד טרם התאונה: הגב' גבריאל נסעה בכביש, כאשר לפתע יצא הנתבע בנסיעה לאחור מכביש חד סיטרי לשמאלה, בניגוד לכיוון התנועה. היא ראתה אותו רק ברגע האחרון, לטענתה - נסע מהר, לטענתו - נסע "די לאט", היא בחרה להאיץ, כדי שיפגע ברכב מאחור ולא בדלת הנהג, שם ישבה, הוא לא ראה אותה (לדבריו - "אין ראות טובה שם") וכלי הרכב התנגשו. לרכב התובעת נגרם נזק בדופן שמאל.

הנזק :

התביעה הוגשה על סך 4,600 ש"ח - סך הנזק לרכב התובעת על פי דוח השמאי, ירידת הערך שנגרמה לרכב, על פי השמאי, ושכר טרחת השמאי. בתום הדיון, שהוקדש ברובו לשאלה העיקרית, הודיע ב"כ הנתבע, כי יתכן שירצה להגיש חוות דעת נגדית לענין ירידת הערך שנגרמה לרכב התובעת. קבעתי שהוא רשאי לעשות כן תוך 7 ימים מיום הדיון. ב"כ הנתבע לא צירף חוות דעת שכזו, ולפיכך ינתן פסק דיני לגבי האחריות לתאונה והנזק לרכב התובעת, על בסיס החומר הקיים.

המחלוקת בשאלה העיקרית

באשר לשאלה העיקרית, שהיא מענינם של שני הנתבעים בלבד, הגישו שני הנתבעים סיכומים בכתב.

העובדות הצריכות לבירור ענין זה הן כדלקמן :

הנתבע היה חבר קיבוץ כפר מנחם מ-1980 לערך. בתקופה בה היה הנתבע חבר קיבוץ, ובודאי עד לשנת 1992, שולם רשיון הנהיגה שלו, כמו יתר הוצאותיו, על ידי הקיבוץ. הנתבע עזב את הקיבוץ ב-1992, שב אליו ועזבו שוב. לאחר מכן עבד כמלווה של אדם נכה ב-100% ומשרד הבטחון כיסה כל הוצאותיו השוטפות. לטענתו, ככל שידע - רשיון הנהיגה שלו שולם גם לאחר 1992 על ידי הקיבוץ, במשך שנים. אין מחלוקת, כי הוא לא בירר את הנקודה. ב-2004 קיבל הודעה ממשרד הרישוי כי עליו לחדש את רשיון הנהיגה שלו. לטענתו, נאמר לו כי הקיבוץ "התעורר" ב-2004 ודרש ממשרד הרישוי לקבל החזר כספי רטרואקטיבי ולפיכך אין לו עוד רשיון. הרשיון חודש, ללא צורך במבחן או בהליכים אחרים, פרט לתשלום אגרה.

טענות הנתבע :

ראשית, טוען הנתבע, הנתבעת לא הוכיחה את טענתה שלא היה בידיו רשיון נהיגה בר תוקף במועד התאונה. בדיון הוצג מסמך, שסומן נ/1, שהינו מכתב מיום 6.6.05, שנשלח ממחלקת בקרה ועדכון של משרד התחבורה, לכתובתו של הנתבע. לפי נ/1, רשיונו של הנתבע חודש בתאריך 8.5.90 עד 15.5.92. בנוסף נכתב, "בתאריך 20.7.04 שולם עבור תוקף עד 23.6.09". עוד נכתב, "אישור זה נכון לתאריך 19.8.03 כמבוקש". לטענת הנתבע, אין לקבל את טענת הנתבעת, כי מדובר בתעודה ציבורית, כמשמעותה ב פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971 (להלן - פקודת הראיות). מסמך זה אינו עונה על תנאי סימן ד לפקודת הראיות, והיה מקום להביא לעדות את כותב המסמך, כדי שיעיד על תוכנו. ב"כ הנתבע מזכיר כי גם במעמד הדיון התנגד להגשת המסמך כראיה וטען כי אין מדובר בתעודה ציבורית. לפיכך, טוען הנתבע, לא הוכחה טענת העדר רשיון נהיגה בתוקף, וכבר מן הטעם הזה, יש לדחות את טענת הנתבעת, כי אין לנתבע כיסוי ביטוחי לארוע. חיזוק לטענה זו מוצא הנתבע גם בכך, שכאשר חודש הרשיון בשנת 2004, הדבר נעשה ללא טסט או מבחן כלשהוא. טוען הנתבע, כי לאור תקנה 17(א) ל תקנות התעבורה, תשכ"א-1961, המתנה חידוש רשיון לאדם שלא היה לו רשיון נהיגה תקף במשך תקופה העולה על שנה, בעמידה בבחינות ובדיקות, אלא אם רשות הרישוי פטרה אותו מכך, ניתן ללמוד כי הנתבע צודק, והוא לא נעדר רשיון נהיגה בשנת 2002, לא כל שכן לא נעדר רשיון - כגרסת הנתבעת - במשך 11 שנים.

בנוסף, מפנה הנתבע להוראת סעיף 7(3) ל חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן - הפלת"ד) הקובע:

"7.     נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה:

(1)  ...

(2)  ...

(3)  מי שנהגב ברכב כשאין לו רשיון לנהוג בו, למעט רשיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה;

..."

לטענתו, מהוראה זו ניתן ללמוד שהמחוקק לא התכוון שתשלל זכות לפיצויים ממי שנהג ברכב כשאין לו רשיון עקב אי תשלום אגרה.

בנוסף, טוען הנתבע, כי אם טענת הנתבעת היא שקיומו של רשיון נהיגה בתוקף הוא תנאי מתלה לקיום החוזה, והתנאי לא התקיים, עליה להשיב לו את כל סכומי הפרמיה ששולמו לה על ידי הנתבע מיום תחילת ההתקשרות.