פסק-דין בתיק א 18193/03

1.         התובע הגיש תביעה זו כנגד הנתבעים, לפיצויים בגין נזקי רכוש שנגרמו לרכב פיאט, מ.ר. 05-573-21 (להלן:"הרכב"). העובדות הצריכות לעניין הן אלה: התובע היה הבעלים והמחזיק ברכב. אחיו של התובע, נהג ברכב בתאריך 16/2/03 בשעה 22:30, ברח' ויצמן בקרית ים, כאשר לטענתו לפתע פגע בו רכב של הנתבע 1 מסוג אוטוביאנקי

מ.ר. 89-404-52  (להלן:"המכונית"), מאחור.  המכונית של הנתבע היה מבוטחת ע"י הנתבעת 2 בפוליסת צד ג' בכל המועדים הרלבנטיים לכתב התביעה. לטענת התובע, לאחר התאונה, כאשר יצאו כל המעורבים בה מחוץ לכלי רכבם, חתם הנתבע על מסמך בו הוא מודה באחריותו לקרות התאונה. יש לציין, כי בעקבות התאונה הוכרז הרכב ע"י שמאי רכב כאובדן כללי והורד מהכביש. התובע טוען לנזקים הכוללים נזק ישיר 9,936 ש"ח וכן נזקים עקיפים.

2.         בתאריך 18/10/04 ניתנה החלטה, לפיה המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת האחריות בלבד, כאשר אין מחלוקת לעניין היקף הנזק. הצדדים הסכימו להסתמך על המסמכים והתצהירים והגישו את סיכומיהם והתיק הובא בפני למתן פסק דין.

3.         התובע תמך את תביעתו בעדותם של אחיו, נהג רכבו אשר היה מעורב בתאונה, וכן של שני נוסעים, אשר היו בתוך הרכב בזמן התאונה. למעשה אין מחלוקת לגבי העובדה כי רכב התובע נפגע מאחור ע"י מכונית הנתבע. הצדדים חלוקים אך ורק בקשר לשאלה מי גרם לארוע. האם זה הנתבע אשר נהג במהירות בלתי סבירה ולא הבחין ברכב התובע שיצא מהחניה או שמא זה נהג ברכב התובע אשר יצא מהחניה בפתאומיות ובחוסר זהירות.

אומנם ככלל נטל השכנוע במשפט האזרחי רובץ על התובע, זאת בשל הכלל "המוציא מחברו, עליו הראיה". במישור האזרחי, מידת ההוכחה היא הטיית "מאזן ההסתברות" לטובת התובע. דהיינו על התובע להוכיח תביעתו בשיעור של חמישים ואחד אחוזים בלבד כדי לצאת ידי חובת ההוכחה. אולם כאשר מדובר בתאונת דרכים שבה מכונית הנתבע מתנגשת ברכב התובע מאחור, קיימת חזקה לכאורה כי מי שגרם לתאונה הוא הנהג המתנגש מאחור. חזקה זו אומנם ניתנת לסתירה אולם משמעותה המעשית הינה העברה למעשה של נטל הבאת הראיות אל שכם הנתבע וזאת להבדיל מנטל ההוכחה המוטל לכל אורך הדרך על התובע.

4.         במקרה שבפני לא זו בלבד שהנתבע לא הרים נטל זה אלא שלגירסת התובע יש תימוכין בצורת "הודאה" מצד הנתבע כי הוא אשר גרם לתאונה תוך התחייבות לפיצוי. באישור נכתב כך:

" ... - הנאשם הר לב דוד ... נהג ברכב אוטו ביאנקי ... נהג נכנס ברכב מסוג פיאט אונו בעל הרכב גיוס ישראל ... .

- הנהג נכנס ברכב מאחור במהירות מופרזת.

- הנהג מודה באשמה ומתחייב בזאת לתקן את הרכב של הנפגע.

- במידה שהוחלט להוריד את הרכב מהכביש הנהג הנאשם מתחייב לשלם מחיר מחירון. ...".

לגבי אישור זה טען הנתבע כי הוא הוצא ממנו בכפיה. אינני מקבל טענה זו של הנתבע.

עילת הכפיה מעוגנת בסעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג - 1973. בעילת הכפייה ישנם שלושה יסודות: התקשרות בחוזה, קשר סיבתי וכפייה. מבחן הקשר הסיבתי הוא מבחן סובייקטיבי. השואף לבטל את החוזה מחמת הכפייה צריך להוכיח כי הכפייה השפיעה על רצונו בהטילה בו פחד, ואלמלא קיומה הוא לא היה מתקשר בחוזה (ההתחייבות במקרה שבפני). לעניין יסוד הכפייה, היא טעונה פירוש רחב, ככוללת כל פגיעה בגופו של אדם, בנכסיו, בחירותו ובמעמדו החברתי או הכלכלי, כדי לאלצו להתקשר בחוזה. זאת ועוד כדי שמעה  יכנס בגדרו של סעיף  17, הפגיעה או האיום בפגיעה צריכים להיות בלתי חוקיים, כאשר יסוד זה מתמלא כאשר הפגיעה או האיום מהווים עוולה נזיקית או עבירה פלילית (ראו: גבריאלה שלו, דיני חוזים (מהדורה שניה, דין-הוצאה לאור, תשנ"ה) בעמ' 232-236). יחד עם זאת, לא כל איום פסול או איום במעשה בלתי חוקי די בו כדי להוות כפיה, אפילו נעשה איום במעשה אסור, צריך להראות שעוצמתו הגיע לממדים הפוגמים ברצונו של המתקשר (דניאל פרידמן ונילי כהן, חוזים כרך ב', אבירם הוצאה לאור, תשנ"ג), בעמ' 899).

אומנם נראה כי לא ניתן להציע תשובה חדה וברורה לשאלה מהו המבחן שלאורו יקבע אם הגיע הלחץ לכלל כפיה, כאשר בקצה האחד נמצאים אותם מקרים קיצוניים בהם לא ניתן לייחס לתובע את כריתת החוזה, ובקצה האחר מצויים לחצים פעוטים שניתן להתעלם מהם, כגון לחץ חברתי ומשא ומתן נוקשה. הקושי נעוץ בכך שלא קל למתוח את הגבול בין לחצים מותרים לבין לחצים פסולים (דניאל פרידמן ונילי כהן בספרם הנ"ל, בעמ' 897-898). לפיכך ידון כל מקרה ונסיבותיו.

5.         הנטל לעניין הוכחת הכפיה הוא על הטוען הנתבע במקרה שבפני. אלא שמחומר הראיות עולה כי הנתבע למעשה לא הביא כל ראיה לסתור את האישור עליו חתם, למעט טענות סתמיות בדבר אילוץ ופחד שהיה נתון בהם. הנתבע לא תמך את גירסתוזו בעדותה של האשה שהיתה עימו בעת ארוע התאונה, והנזכרת בסעיף 4 לתצהירו. לפיכך לא שוכנעתי כי האישור הנ"ל נחתם בכפיה, דהיינו תחת "איום" שכפה עליו הצד השני. יש לציין כי גם אילו הוכחה טענה זו של הנתבע, תרופתו היתה בהודעה על ביטולה של ההתחייבות דבר שלא נעשה במקרה זה.

עוד לעניין המסמך הנ"ל, הנתבע טוען, כי לא הבין את מהות המסמך וכי חתם עליו מחמת פחד מפני הנוסעים ברכבו של התובע. הכלל לעניין עדות כנגד מסמך קבוע בהוראת סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומני וקובע כי אין להביא עדות בעל פה ל"סתירת תוכנו של מסמך". אומנם ישנה אבחנה בפסיקה לעניין האיסור כמתייחס אך ורק ל"טענות כנגד מסמך", ואין הוא מתייחס ל"טענות כנגד התביעה". אולם בנסיבות המקרה שבפני בהעדר תשתית עוןבתדית לסתור, חל הכלל כי " אדם החותם על מסמך בלא לדעת את תוכנו, לא ישמע בטענה שלא קרא את המסמך ולא ידע על מה חתם ובמה התחייב. חזקה עליו שחתם לאות הסכמתו, יהא תוכן המסמך אשר יהא (ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור ...)" (ע"א 6645/00 שלמה ערד נ' ז'אק אבן ואח', פ"ד נו (5) 365, בעמ' 375).

סיכומו של דבר במקרה שבפני לא הוכח כי המסמך נחתם בכפיה וולכן מוחזק הנתבע שחתם עליו כמי שמבין על מה התחייב. 

חיזוק למסקנתי הנ"ל אני מוצא גם בעצם העובדה שהנתבע לא רק שלא הביא את העדה הנ"ל, לתמוך בגירסתו אלא הוא גם לא תבע את נזקו אותו העריך בסכום של כ-6,300 ש"ח, כעולה מכתב ההגנה, דבר שאיננו סביר בנסיבות בו אדם סבור כי הצד האחר אחראי לתאונה.

6.         אשר על כן, הנני קובע כי האחריות לארוע התאונה הינה על הנתבע ועליו לפצות את התובע במלוא נזקו הישיר בסך של 9,936 ש"ח לפי הערכת השמאי, בצירוף סך של 885 ש"ח בגין שכרו של השמאי.  וסך נוסף שאני מעריכו באומדן גלובלי בסך של 2,000  ש"ח בגין הוצאות נסיעה אובדן זמן ועוגמת נפש. הסכומים ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 27.10.03 ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף אני מחייבו בשכ"ט עו"ד בשיעור של 15% בצירוף מע"מ ובצירוף אגרת המשפט.

המזכירות תמציא העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.