פסק-דין בתיק א 181858/02

מבוא

1.         התביעה שלפנינו היא תביעה כספית לפיצויים בגין נזקי גוף. התובעת, ילידת 21.3.56, ערכה ביום 13.9.01 קניות בחנות "קוסמוס" בקניון רננים ברעננה (להלן: "החנות"). הנתבעת מפעילה את החנות. הצד השלישי (שכנגדה ניתן פסק דין מותנה) היא חברת הניקיון. התובעת טוענת כי נפלה ונחבלה שעה שעשתה את דרכה לקופה הראשית לדרוש מוצר שהוזמן עבורה, ואז החליקה על חומר ניקוי, שנזל מאחד הארגזים שעמדו ליד הקופות (להלן: "האירוע").

המחלוקת

2.         התובעת טוענת כי האירוע נגרם בשל רשלנותה של הנתבעת, אשר הפרה את חובת הזהירות כלפיה, בהיותה קונה בחנות. הטענה שמועלית לעניין זה היא, שניתן היה למנוע את אירוע התאונה ואת הפגיעה בתובעת על ידי הקפדה על ניקיון החנות.

3.         הנתבעת, מצידה, טוענת כי יש להטיל את מלוא האחריות על הצד השלישי או על התובעת עצמה.

4.         בין הצדדים נתגלעה גם מחלוקת חזיתית ומהותית בשאלת הנזק.

רשלנות

5.         שיטת המשפט בישראל איננה מכירה, כידוע, בעיקרון של אחריות מוחלטת, למעט בענפים מוגדרים, שהוגדרו בחקיקה. אירוע דוגמת זה נשוא התביעה מחייב הוכחת "אשם" כתנאי לפסיקת פיצוי. לא מעט נפסק, כי "רבים הם הסיכונים החזויים שאינם מטילים אחריות בנזיקין. גם במסגרת עוולת הרשלנות, יש וסיכונים חזויים אינם מטילים אחריות, אם משום שאינם מבססים "חובת זהירות", אם משום שאינם מבססים סטייה מסטנדרט הזהירות הנדרש ואם משום שלא מתקיים הקשר הסיבתי הנדרש" (ע"א 3124/90 סבג נ' אמסלם, פ"ד מט (1) 102, 111 (1995)).

            ודוק - אין חולק בדבר קיומה של "חובת זהירות מושגית" של מחזיק חנות סופרמרקט כלפי הקבוצה אליה משתייכת התובעת, היינו - כלפי הלקוחות; שאלה לעצמה היא, האם קיימת "חובת זהירות קונקרטית", והאם הופרה חובת הזהירות המתחייבת בנסיבות העניין והמקרה. כדברי הפסיקה: "אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים. חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית הוא אותו סיכון אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" (ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, 127 (1982)). בהקשר זה ברור, כי "חיי היומיום מלאים סיכונים, אשר לעתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים ישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כענין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה, סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... השאלה אינה אם הניזוק קיבל את הסיכון, אלא אם כענין של מדיניות משפטית, יש להטיל על המזיק חובת זהירות קונקרטית בגין אותו סיכון. גם אם יבוא הניזוק ויוכיח כי לא הסכים ולא קיבל אותו סיכון - לא יישמע. עניין לנו לא בקבלת סיכונים אלא בהטלת אחריות. אכן, מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעתים למעוד ולהתחלק. "הנפילה או ההתחלקות היא תופעה רגילה בחיים" (השופטת בן פורת בת"א 277/59פ(מ) ל"ח 101, 108). אלה הם סיכונים סבירים אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היומיום. ההולך לבית מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה (ע"א 683/71 הנ"ל), והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק הנובע מסיכונים שהם טבעיים לאותה נדנדה (ראה Purkis V. Walthamslow B.C. (1934) 151 L.T. 30 (K.B.)), המשחק עם כלב עשוי להשרט (Lee V. Walkers (1940) 162 L.T. 89), והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו" ( שם, בעמ' 126).

הדין מכיר, אם כן, בקיומה של חובת זהירות מושגית ביחסים שבין הניזוק לבין המזיק; זהו תנאי הכרחי, אך לא מספיק, לקיומה של האחריות בעוולת הרשלנות. עדיין קמה ועומדת השאלה הנוספת, אם בין המזיק הספציפי לבין הניזוק הספציפי, בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, קיימת חובת זהירות קונקרטית בגין הנזק הספציפי שהתרחש. בעוד שבמסגרת חובת הזהירות המושגית השאלה הנשאלת היא אבסטרקטית; הבחינה מנותקת מעובדותיו הקונקרטיות של אירוע ספציפי, ניצבת חובת הזהירות הקונקרטית, שבמסגרתה מתחשב בית המשפט בעובדותיו המיוחדות של המקרה.  

6.         בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מז (3) 345 (1993), תבע עובד רכבת ישראל את מעבידו, בגין נזק שנגרם לו עקב החלקה על בוץ. נקבע, מפי כבוד השופט חשין: "... ובעניינינו: גם אם אמרנו כי סובחי נפגע באשר החליק על בוץ, לא נוכל להוסיף ולומר כי סכנת החלקה על בוץ- בהקשר ענייננו- היתה סכנה בלתי רגילה שהמדינה חבה בגינה חובה כלפי סובחי. כל קטן יידע כי ערבוב מים בעפר יוצר בוץ, וכי על בוץ מחליקים. לטענת סובחי כי לא הזהירו אותו מפני הבוץ, נשיב, כי הכל יודעים שעל בוץ מחליקים, וחזקה על סובחי שאף הוא ידע זאת. נזכור כי סובחי עבד כפועל- מסילאי כשש שנים, ובוודאי ידע על כל סכנות "רגילות" מסוג זה הכרוכות בעבודתו..." (בעמוד 349). ובהמשך: "... מוסיף הוא וטוען, כי שומה היה על הממונה עליו להזהירו מפני החלקה. חובה זו לא מצאתי מקומה; וגם לו אמרנו שעובד ביומו הראשון, בעבודות מסוימות, ראוי שיזכה לאזהרה... אזהרתו מפני החלקה על בוץ לא היתה דרושה בנסיבות העניין והמקום. ובלשונו של כבוד השופט ברנזון בע"א 250/64 לוגסי נ' חברת שק"ם בע"מ, פ"ד יט(1) 30, בעמוד  32 "אפשרות של החלקה או נפילה סתם בעבודה ללא סיבה הנראית לעין קיימת תמיד, והמעביד אינו נושא באחריות להחלקה או לנפילה כזו. הוא אינו מבטח את העובד כנגד כל סיכון בעבודה וכנגד כל תאונה העלולה לקרות. יהא זה בלתי מעשי לקיים מעברים, דרכים ושבילים באופן כזה שלעולם לא יהיה מקום חלק... שבו יוכל אדם להחליק...". 

7.         לצד זאת, אין חולק כי מחזיק במקרקעין אחראי לבטיחות העוברים בהם. ראו, למשל, ע"א (מחוזי ירושלים) 6259/05 ברמן נ' עיריית אשדוד (פס"ד מיום 13.12.05, לא פורסם), שם נקבע: "אכן, לא כל פגם במדרכה מטיל אחריות על הרשות המקומית, ולא אחת נפסק שמדרכות אינן יכולות להיות שלמות וחלקות, וטבעי כי מדי פעם תהיינה בהן מהמורות. עם זאת, בענייננו חוברים שני נימוקים לכך שאל הרשות המקומית עבר הנטל לשכנע שהיא נקטה באמצעים הסבירים: האחד, טיב הליקוי במדרכה כפי שניתן לראות בתמונות שהוצגו בתיק בית משפט השלום ובפנינו. אין המדובר בחריץ צר כפי המתואר בפסק הדין, אלא בשקע במרצפות ממש, המשתרע על פני מספר אריחים. גם אם הליקוי הוא גבולי מהבחינה הזו, הרי בא הנימוק השני שהוא עדות המערערת בעמ' 8 לפרוטוקול, שם היא אומרת כי במקום האירוע היו פגמים קודמים שתוקנו והליקוי חזר על-כנו. באחד המקרים אפילו הבחינה המערערת באישה מבוגרת שנפלה במקום... יש בעדות זו כדי להצביע על-כך שהרשות המקומית הייתה צריכה להיות מודעת לפגמים במדרכה במקום, ומכאן שעליה הנטל לשכנע כי נקטה באמצעי הזהירות הנדרשים.... כידוע, הרשות המקומית אינה חייבת להימצא בכל אתר ואתר, ולא כל פגם ברשות הרבים מקים עליה חבות, אולם עליה להראות שהיא נוהגת ונוקטת באמצעים סבירים כדי לבקר קיומם של פגמים כאמור ולתקנם. בענייננו לא הוכח דבר. לא הוכח שהמשיבה מס' 1 מחזיקה צוותים בהיקף סביר כדי לאתר ליקויים כאלה ברשות הרבים ולתקנם, ואף לא הוכח שנעשות ביקורות תקופתיות הנדרשות בנסיבות אלו".  כן ראו ע"א (מחוזי תל אביב) 2203/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' משולם, פ"מ תשס"ב (2) 97, 106 (2002), שם נקבע, בדעת רוב אמנם, כי: "מעיון בתמונה שהוצגה אף בפנינו נראה אף לי כי מדובר במפגע ברור ומהותי של סדק רציני במדרכה, שאכן גרם להבדלי גובה שיכולים בהחלט לגרום להיתקלות ונפילה של אדם הצועד על מדרכה זו. כאשר קיים מכשול מהותי כגון בור במדרכה או הבדלי גובה פתאומיים הנובעים מסדק שעין אדם לא יכולה להבחין בהם מראש, אלו הם סיכונים שאינם בגודל הרגיל והמקובל אותם יכול וחייב אדם לצפות, על אחת כמה וכמה כאשר מדובר במקום בלתי מואר. במקרה שכזה תהא העירייה נושאת באחריות משפטית לכך שלא יהיו מהמורות, בורות וסדקים מהותיים כגון זה שבפנינו שיביאו לכך שאדם יכשל בהליכתו ויפגע... ההבחנה צריכה להיות בין דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה לבין מכשלות מהותיות שהן בגדר של "בור כרה ויחפרהו" או "סדק סדק תרדוף". היעדר תאורה מתאימה מוסיפה אף היא לסיכון אשר אדם נמצא בו, כאשר הוא מהלך במקום בו אין הוא מצפה לקיומו של סדק מהותי ולהפרשי גובה בעקבותיו. אכן מדרכה אינה "משטח סטרילי" אולם לא צריך לשים מכשול בפני אדם אשר אינו יכול להבחין בו ואשר יגרור בדרך רגילה ברוב המקרים לנפילתו".

8.         אכן, סיווגו של אירוע התקלות ונפילה כאירוע הגורר אחריות תלוי בעיקר בשני גורמים: זירת האירוע, וגובהו או עומקו של המכשול שבגינו אירעה הנפילה; האם מדובר ב"דברים רגילים כגון בליטה קטנה או משהו דומה", או שמא מדובר ב"מכשלה מהותית". יש להעיר ולהוסיף עוד, כי במקרים רבים קובעת הפסיקה אשם תורם משמעותי במקרה של נפילה. בהקשר זה, של אשם תורם, נוצר לעיתים פרדוכס מסוים, שהרי אם מדובר במכשול זניח, כמעט בלתי נראה, ייתכן שכלל לא יוכרז כמפגע, אך אם מדובר במכשלה מהותית, כך גוברת לעיתים מידת האשם התורם, כאשר ניתן היה להבחין בה. דוגמא לכך ניתן למצוא בע"א 5421/03 אבו גוש נ' עירית ירושלים, ניתן ביום 29.11.06; המערער מעד על מדרכה פגומה בגן ציבורי ונחבל. בית המשפט המחוזי קבע את אחריות העיריה בשל אי תיקון הפגם, אך הטיל אשם תורם של 60%, דווקא בגלל שדובר שם בפגם בולט ונראה לעין. בית המשפט העליון לא התערב בחלוקה זו.

9.         ספציפית לגבי החלקה בחנויות, גם כאשר סיבתה הוכחה (ומדובר לעיתים במשוכה לא פשוטה), לא ויתרה הפסיקה על הוכחה קונקרטית של הפרת חובת זהירות. בתובענה בה טענה התובעת כי החליקה על פני שקית ניילון נקבע: "למעלה מן הצורך נוסיף כי גם אם הייתה המערערת מוכיחה שאכן נמצאה שקית ניילון במקום, ושנפילתה נגרמה כתוצאה מקיומה של אותה שקית, לא היה בעובדה זו, כשלעצמה, כדי להביא למסקנה שקיימת רשלנות של השק"ם במקרה הנדון. עדיין היה צורך בבדיקה עובדתית ומשפטית של השאלה האם הופרה חובת הזהירות הקונקרטית במקרה דנן, בהתחשב במהות המקום בו נפלה המערערת, באמצעי הזהירות המקובלים בו ובעובדה שהמערערת עובדת שם ובהשלכות עובדה זו" (ע"א (מחוזי ת"א) 03 / 1644 שלום נ' השקם בע"מ [פדאור (לא פורסם) 05 (33) 379], עמוד 4).  בת"א (שלום באר שבע) 3865/99 ממן נ' רשת הריבוע הכחול בע"מ (22.3.05), נדחתה תביעתה של מי שהחליקה בחנות בשל שמן שנשפך על הרצפה מבקבוק שהתבקע; נפסק, מפי שופט בית משפט השלום (כתוארו אז) אריאל ואגו, כי הואיל ואיש לא החליק לפניה, יש להניח שמדובר היה בכתם "טרי"; לאור זאת, ובהתחשב בכך שהובאו עדויות בדבר פעולות הניקיון השוטפות בחנות, נקבע כי התובעת לא הצליחה להוכיח במה "כשלה" מפעילת הסופר; המדובר היה בכתם "טרי", ועצם העובדה שמי מעובדי הסניף לא הספיק להבחין בו עובר לנפילתה לא מלמדת על התרשלות כלשהי. 

מן הכלל אל הפרט

10.       בתצהיר עדותה הראשית מספרת התובעת כי: "... נכנסתי אל החנות ועשיתי את דרכי אל הקופה הראשית, כאשר לפתע החלקתי על חומר חלק ורטוב, איבדתי את יציבותי, נפלתי ונחבלתי... בדיעבד הסתבר כי הרצפה בחנות הייתה רטובה וחלקה מחומר ניקוי אשר נזל מאחד הארגזים שעמדו ליד הקופות מוכנים למשלוח ללקוחות" (סע' 4 - 5). בעדותה בפניי העידה התובעת: "... צלצלו אליי שאבוא לקופה הראשית, לקחתי אותו, שילמתי מראש לפני כן, הייתי רק צריכה לקחת ולצאת, יצאתי מאיפה שהקופות, אני לא זוכרת אם המייק אפ היה אצלי או שהיו צריכים לקרוא לקוסמטיקאית. ש. ראית באותו רגע על מה נפלת. ת. לא, נפלתי על הגב, העכוז ועל היד, איבדתי את ההכרה. ש. את אומרת בדיעבד כי הסתבר לך שהרצפה הייתה רטובה. מתי נודע לך. ת. התקשר אלי מנהל הסניף ומאוד התנצל, הוא אמר שהיה נוזל מרכך שנזל עקב חור. ניסו להציע לי פיצוי. שמו היה שוקה..." (עמ' 9 לפרוטוקול).

            הנתבעת לא העידה איש (תצהיר אחד נמשך מהתיק); אין כל אינדיקציה בדבר סידורי הניקיון השוטפים, מנגנון הצבת הארגזים לפני ביצוע משלוחים, משך הזמן שבו ארגז יכול "להמתין" בטרם משלוח וכו'. עניינים אלו טעונים בירור עובדתי, שעל הנתבעת היה להציג. בכך נבדל ענייננו מפרשת ממן הנ"ל. 

11.       הגעתי לכלל מסקנה, כי האירוע ארע כטענת התובעת. אחריות הנתבעת נובעת מכך שאיש מעובדיה לא הבחין בנוזל ו/או לא פעל לניקויו. עם זאת, אני רואה לייחס לתובעת אשם תורם. סופרמרקט איננו שטח סטרילי; ברור לכל כי מוצרי ניקיון ומזון עלולים להותיר לכלוך או מפגעים שונים, גם אם ננקטות פעולות ניקיון דרך קבע, וכל הפוסע ברחבי החנות חייב לפקוח היטב את עיניו, גם אם הוא ממהר ליטול מוצר ולחזור לעבודה. לא הייתי מרחיק לכת וקובע 60% אשם תורם, כבפרשת אבו גוש הנ"ל; אני מעמיד את שיעור האשם התורם במקרה זה על 25%.

הנזק

נכות רפואית

12.       התובעת נפגעה בעיקר בידה הימנית, בה אובחן שבר בכף היד. כן התלוננה על כאבי גב.

            בחוות הדעת מטעמה (דר' גנץ), נטען ל - 20% נכות בגין בעיות הגב ול - 20% נכות נוספת בגין הפגיעה ביד.

            בחוות הדעת מטעם הנתבעת (דר' וייס) נמצאה נכות של 5% בלבד, בגין הפגיעה ביד.

13.       התובעת נבדקה על ידי מומחה מטעם בית המשפט, דר' צ'צ'יק. בחוות דעתו מפורטות מסקנותיו כדלקמן: "... מעברה יש לציין מחלת לופוס אשר גרמה להפרעות במפרקים ובעיות עור ובעקבותיהם הפרעות תפקודיות. כמו כן מחלת לב איסכמית ונאורופטיה פריפרית. מצבה הנוכחי גורם לדעתי לנכות כדלקמן: 10% נכות עקב השבר ברדיוס הדיסטלי מותאם ל 35 1 א-ב. נכות זו אינה עקב הגבלה בתנועות או עמדה לא תקינה של השבר אלא עקב הגבלה תפקודית וירידה בשימוש ביד ימין. אינני יכול לשלול או להוכיח כי חלק מתלונותיה נובע ממצבה הכללי וממחלת הלופוס. בעיית הגב אינה גורמת לדעתי לנכות בעקבות תאונה זו".