פסק-דין בתיק א 1813/02

מבוא

1.                   לפנינו תביעתם של האחים מחמוד ומסלם אלחממדה משבט מסעודין מטה העזזמה ביחס למקרקעין  בקרבת הישוב שגב שלום בגודל של כ-600 דונם, כפי הנטען בכתב התביעה, אשר מופו במפה, שצורפה לכתב התביעה, התוחמת את המקרקעין הנ"ל בגושים 39772 ו- 39775. על אף, שבתאור תמצית התביעה (לצרכי תשלום האגרה) נכתב, שהתביעה היא לצו מניעה ופיצויים בסך 70,000 ש"ח, הרי העתירה בתום כתב התביעה היא למתן פסק דין הצהרתי כנגד הנתבע לעניין זכותם של התובעים להחזיק במקרקעין הנ"ל. לפי הטענה, זכות התובעים מבוססת על הרשיון להחזיק במקרקעין אלו מאז הועבר אביהם על ידי המדינה מאזור ביר עסלוג' לאזור המריבה במהלך התקופה משנת 1951 עד 1953. לעומתם, טען הנתבע בסעיף 6 לכתב הגנתו,  שהמדובר במקרקעין, הרשומים בלשכת רישום המקרקעין על שם המדינה מאז שנת 1971, וכי במאי 2001 פלשו התובעים לשטח המריבה בפלישה טריה ונטעו בו כ-40 עצי זית בשטח בגודל של כ-200 דונם בגוש 39775 חלקות 1 עד 6 ובגוש 39772 חלקה 9. בתביעתו הנגדית עתר מנהל מקרקעי ישראל לחייב את הנתבעים שכנגד לסלק את ידם מן המקרקעין הנידונים, להימנע מלהיכנס למקרקעין אלו ולהצהיר, כי על כל מי שנמצא בהם מכח הרשאתם לפנותם לאלתר.

לצורך הנוחות יכונו התובעים/הנתבעים שכנגד "אלחממדה", "מחמוד" או "מסלם", לפי העניין, ויכונה הנתבע/התובע שכנגד "המנהל". יכונו המקרקעין הנידונים "שטח המריבה", "אזור המריבה", "מקרקעי המריבה" או "אדמת המריבה".

טענות אלחממדה

2.                   לפי אלחממדה (בכתב תביעתם ובסיכומיהם) אביהם המנוח, מחמד חמאד אלחממדה, התגורר בתחילת שנות ה-50 למאה הקודמת באזור ביר עסלוג' (הנודע היום כ"פארק גולדה"), שם עיבד את אדמות המשפחה בחקלאות בעל וגם גידל מקנה.  נטען, שבאותן השנים היה באזור ביר עסלוג' מעבר מסתננים ומבריחים, ולכן, בשנים 1951-1953  העבירה המדינה אלפי בדואים, וביניהם אבי אלחממדה, לאזור הסייג בפנים הנגב. לפי הטענה, אדמה המריבה היא אותו האזור, אליו הועבר אביהם המנוח של אלחממדה, שם חפר אביהם בור לאצירת גשמים, הקים כ-14 סכרים לרוחב הערוצים, נטע עצי פרי, גידל חקלאות בעל וגם צאן וגמלים. לפי הנטען, פעילות זו בשטח המריבה נמשכה כל העת ומעולם לא פסקה. עוד נטען, כי בשנת 1977 רכשו אלחממדה מגרשים בישוב שגב שלום ובשנת 1986 קיבלו לידם את ההחזקה במגרשיהם אלו ובנו עליהם את בתיהם, בהם מתגוררים. ואולם, לפי הטענה, על אף, שעיבוד מקרקעי המריבה היה פחות אינטנסיבי  לאחר מעבר המגורים של אלחממדה לשגב שלום, בכל זאת מעולם לא נטשו אלחממדה את שטח המריבה ומעולם לא חדלו לעבדו (סעיף 12 לכתב התביעה). עוד נטען, שכאשר המדינה העבירה אוכלוסיה אזרחית ממקומה למקום אחר שבבעלותה לתקופה של שנים רבות נוצרה הרשאה והוענק הרשיון לצמיתות לשבת בשטח המריבה (סעיף 11 לכתב התביעה).

ניתן היה לטעון, ששטח המריבה ניתן חלף המקרקעין, מהם פונתה משפחת אלחממדה, וכי בנסיבות אלו ברשיון בתמורה קא עסקינן [כפי שנטען ב-ע"א 496/89 אל-קאלאב, ואח' נ' אוניברסיטת בן גוריון בנגב, ואח' , פ"ד מ"ה (4) 343, 350 (מול האות "א")]. לא כך טענו אלחממדה [כנראה, בהסתמכם על טענתם, שאביהם עוד טען במסמך, עליו חתם ביום 22.08.72 (ת/1), שהינו הבעלים של קרקע בביר עסלוג' (או "אל עוסג'י", כפי כינוי המקום במסמך הנ"ל)]. טענת אלחממדה היא, שהפסיקה הישראלית הכירה ברשיון במקרקעין, וכי לפי פסיקה זו ימנעו בתי המשפט בישראל את פינויו של בעל הרשיון מן המקרקעין, כשאין זה צודק לצוות על פינויו [ע"א 87/62 בדיחי נ' בדיחי, פ"ד ט"ז 2901, 2905 (מול האות "ה") ועוד שורה של פסקי דין, עליה הצביע בא כוחם המלומד של אלחממדה]. במקרה הנידון נטען, שבמסגרת שיקולי הצדק, על בית המשפט למנוע את ביטולו החד צדדי של הרשיון, שניתן לאחר שהמדינה העבירה את משפחתם של אלחממדה מאדמתם בביר עסלוג' לשטח המריבה (ראה והשווה: סעיף 52 לסיכומי אלחממדה).

טענות המנהל

3.                   לטענת המנהל, שטח המריבה הוא רשום על שם המדינה בלשכת רישום המקרקעין מאז שנת 1971. לפי הנטען, לאלחממדה אין כל זכות באדמה זו. עוד נטען, שמשפחת אלחממדה לא הועברה מביר עסלוג' ושאלחממדה מתגוררים בישוב שגב שלום, אליו עברו מאזור רמת חובב. לפי הנטען, מחמוד אף קיבל פיצוי מן המדינה בגין המחוברים למקרקעין באזור רמת חובב, כשעבר להתגורר בשגב שלום. טענתו העיקרית של המנהל היא, שאלחממדה הם מסיגי גבול, שפלשו פלישה טריה לשטח המריבה במאי 2001, כפי שפלשו לשטח זה ביולי 1999 ונטעו אז עצי זית בשטח, אשר נעקרו בידי המנהל באותה העת. לבסוף, טען המנהל, שבניגוד לטענות אלחממדה, אין במקרקעין הנידונים בור מים או עצי פרי, שיש בו אך סכר אחד ישן וארבעה סכרונים, שהוקמו בעת הפלישה הטריה.

מוקד פסק הדין

4.          מטבע הדברים, הסוגיות להן אנו נדרשים, הן, לפי סדרן:

א.                  האם אלחממדה הם בעלי רשיון במקרקעי המריבה?

ב.                  אם אלחמדה אכן ברי רשיון במקרקעין, האם המנהל זכאי להביא את הרשיון הזה לקצו עתה?

בהתאם לתשובות לשאלות אלו ייקבע, אם אלחממדה הם בגדר ברי רשות או מסיגי גבול. בהתאם לכך גם יתבררו גורל תביעתם של אלחממדה לפיצוי בגין עקירת העצים, שנטעו בשנת 1999, וגורל תביעת המנהל לסלקם מן המקרקעין.

הוכחות אלחממדה

5.   מטעם התובעים הצהיר רק מחמוד. בתצהירו הוברר, שהוא יליד 1958 (סעיף 4 לתצהירו). מחמוד הצהיר, כי שמע מאביו המנוח ומזקני השבט, שבתחילת שנות ה-50, המדינה העבירה את השבט (עזזמה - ג'ט"ל) מביר עסלוג' לשטח המריבה (סעיפים 4, 5 ו-6 לתצהירו). לפי תצהירו, בשטח זה אביו חפר בור לאצירת מי גשמים, הקים כ-14 סכרונים לרוחב הערוצים ומשפחתו נטעה עצי פרי וגידלה תבואות חורף ודורה ומקשות קיץ. גם גידל אביו כבשים וגמלים (סעיף 7 לתצהירו של מחמוד). עוד לפי תצהירו, בשנת 1977 רכש מחמוד מגרש בשגב שלום ובשנת 1986 או 1987 עבר להתגורר בשגב שלום (סעיף 9 לתצהירו). בעקבות טענת המנהל, שפלש לשטח המריבה, פנה מחמוד לבית המשפט הגבוה לצדק בבג"צ 5856/01, בו טען, כי החזקת המקרקעין הנידונים נמשכת כיובל שנים (סעיף 15 לתצהירו). לפי תצהירו, אלחממדה מעולם לא נטשו את שטח המריבה, אלא שעיבדוהו ותיחזקו את מתקני ההשקיה בו ללא הפסקה משנה לשנה. בנוסף, לפי תצהירו, מדי פעם אלחממדה נטעו נטיעות מילוי של שתילי זיתים במקום חלק מן העצים, שהתייבשו בקיץ (סעיף 17 לתצהירו של מחמוד).

הוכחות המנהל

6.         א.         מטעם המנהל הוגשו שני תצהירים, חוות דעתה של מפענחת תצלומי אוויר

(תצ"אות) ותעודת עובד הציבור (תע"צ) של סגן פקיד ההסדר. בתע"צ הנ"ל של עבטאן אלעטאונה צוין, כי הוא סרק את רשימת תובעי הזכויות אצל פקיד ההסדר ולא מצא את שמו של מחמוד. אין בזאת רבותא, כי אלחממדה אינם מתכחשים לבעלות המדינה במקרקעי המריבה. אדרבה, לטענתם, מכח בעלותה העניקה להם המדינה רשיון בשטח המריבה.

ב.      לפי הפקח עופר מזרחי בתצהירו, ביום 23.04.01 הוא סייר בשטח המריבה ולא מצא כל סימן לפלישה או לתפיסת המקרקעין. ביום 03.05.01 הוא שב וסייר בשטח זה וגילה, שניטעו שם כ-40 עצי זית והונח צריף, המשמש כמחסן חקלאי. ביום 08.05.01 הוא פגש בשטח זה את סאלם (מסלם - ג'ט"ל), אשר הודה בפניו, שבשיתוף עם מחמוד, הוא נטע את העצים והניח את הצריף (סעיף 4 לתצהירו של עופר מזרחי).

ג.        בתצהירו של הפקח אביחי מדמוני נכתב, שבשטח המריבה יש סכר אחד ישן וארבעה סכרונים, שהוקמו בעת הפלישה. עוד הוצהר, שאין בשטח המריבה בור מים או עצי פרי, וכי לא היו בו גמלים או צאן (סעיף 10 לתצהיר). עוד נכתב בתצהירו, שבחודש יולי 1999 פלש מחמוד לשטח המריבה בפלישה טריה ונטע עצים, שהמנהל עקרם (סעיף 12 לתצהירו של אביחי מדמוני). לבסוף, נכתב בתצהירו, שאלחממדה מתגוררים מזה כ-15 שנה בשגב שלום (תצהירו של מר מדמוני נכתב בשנת 2003) ועברו לשם מאזור רמת חובב. עוד נכתב בתצהירו, שמחמוד קיבל פיצוי מהמדינה על המחוברים לקרקע, כשעבר מרמת חובב לשגב שלום (סעיף 8 לתצהירו).

ד.      הגב' מלכא עופרי כתבה חוות דעת, בה פענחה תצ"אות מן הגיחות האוויריות, שבוצעו בימים 12.08.95, 25.10.97 ו-18.06.99. לפי חוות דעתה, לא נמצא מטע עצי פרי בשטח נשוא חוות דעתה וקיים עץ אחד בודד בגבול המזרחי לשטח הנ"ל.