פסק-דין בתיק א 17958/04

1.         התובעים, בעלים של חנות בקומת קרקע ברח'  החלוץ  70 בחיפה, הגישו תביעת פינוי כנגד הנתבע, שהיה דייר מוגן בנכס בשל אי תשלום דמי שכירות, ובשל עילת נטישה.

2.         הנתבע טען להגנתו כי בשל מצבו הרעוע של המושכר וסירוב התובעים לתקנו נאלץ לסגור את החנות וזו גם הסיבה שחדל לשלם דמי שכירות.  הנתבעת אף הגיש תביעה שכנגד בגין נזקים שנגרמו לו.

3.       עובדות הרקע שהוכחו

3.1        ביום 29.10.87 נחתם הסכם בין תובעים 1,3, ומורישי תובעת 2 לבין הנתבע, לפיו הושכרה החנות נשוא הדיון לנתבע לצורך ניהול עסק לממכר מוצרי ילדים. (נספח א' לת / 1 ). התובעים מאשרים כי מדובר בשכירות מוגנת. (ס' 2 לת / 1 ).

3.2        ס' 19 להסכם קובע כי אם השוכר לא ישלם בזמן סכום כלשהוא שהוא חייב,  ייחשב החוזה כבטל והמשכיר יהיה רשאי לתבוע מיד את פינוי המושכר.

3.3        הנתבע צרף הסכם דייר יוצא. בהסכם זה הנתבע הוא הדייר הנכנס. מהעותק שצורף אין ודאות לגבי החתימות. נציגת התובעים אמרה שכנראה בעלה חתום על הסכם זה. (עמ' 4 לפרטיכל). הנתבע איננו זוכר אם חתם על ההסכם הזה (עמ' 9 לפרטיכל). ס' 5 להסכם קובע כך " הדייר הנכנס מצהיר כי בדק את מצבה של החנות ולא תהיינה לו כל טענות בקשר עם מצבה וטיבה, למעט הגג והתקרה כאשר בעל הבית מתחייב להשתתף במחצית הוצאות התיקונים הדרושים לפי החוק. ". (נספח ב' לנ / 1 ).

3.4        אין מחלוקת בין הצדדים כי מאז ינואר 2002 לא שילם הנתבע דמי שכירות בעבור הנכס. (עמ' 3 לפרטיכל).

3.5        עדת התובעים הציגה בפני ב"כ הנתבע מכתב  מתריע  שנשלח אל הנתבע  בנושא שכר הדירה כבר ביולי 2002 . (הוצג גם  אישור המשלוח.) המכתב לא חזר. (עמ' 6 לפרטיכל).

3.6        צורף מכתב שהופנה לנתבע ביוני 2003 המתריע על אי התשלום ומציין כי זוהי עילת פינוי. (נספח ב' לת / 1 ). הנתבע צירף את מכתב תגובתו למכתב זה, שנכתב באמצעות עורך דין , בו טען  כי בצע תיקונים במושכר על חשבונו אך אלו לא החזיקו מעמד, התקרה העליונה התקלפה הטיח והבטון נפלו על הסחורות בחנות. עוד טען במכתב  שם כי  השכן השוכר את הקיוסק הסמוך  עשה פעולות שמפריעות לו, ובשל גורמים אלו  נאלץ לסגור את החנות ואיננו משלם דמי שכירות . (נספח ג' לנ / 1 ).

4.       נטישה

4.1        מהעובדות שהוכחו עולה כי הנתבע איננו  נמצא במקום מאז שנת 2002.

4.2        הנתבע מאשר בחקירתו הנגדית כי סגר את החנות  בשנת 2002 . (עמ' 13 לפרטיכל).

4.3        במהלך חקירתו הנגדית נסה לטעון כי שב ופתח את החנות, חשב שפתח בסוף שנת 2004, אך כך טען שבתחילת 2004. טען שניסה למכור כמה דברים מחוץ לחנות. (עמ' 14 לפרטיכל). ענין זה לא נטען בכתב ההגנה שהוגש בחודש יוני 2005, לא נטען בתצהיר  שהוגש  בחודש ינואר 2006 , ולא הוכח.

4.4        מאוחר יותר במהלך חקירתו טען הנתבע כי נכון למועד העדות הוא  פותח את החנות פעם בשבוע ,אחר כך ציין שלפעמים פעמיים  בשבוע, או שלוש. לשאלת ב"כ התובעים כיצד יתכן שבמשך 3 שבועות רצופים של מעקב נמצא כי לא פתח את החנות ולו פעם אחת, השיב שזה היה בתקופת המלחמה וקצת לאחריה. (עמ' 17 לפרטיכל).

4.5        התובע טען שיוכל להציג דו"חות מ.ע.מ ודיווחים למס הכנסה לשנים 2005 ו-2006 ויציג אותם בתוך שבוע, אך לא הוצגו דו"חות כאלו. ברור שאם היו לנתבע ראיות תומכות לכך שהוא ממשיך לנהל את עסקו במקום, היה אמור להביאן והמנעות מהבאתן מחזקת את גרסת הצד השני.

4.6        הטענה כי הנתבע חזר מדי פעם לחנות  על מנת להפעילה, היא טענה שעלתה לראשונה במהלך חקירתו הנגדית,איננה מוצאת ביטוי בכתב טענותיו או בתצהירו, הינה טענת   בעל דין יחידה, שאיננה נתמכת במאום.

4.7        את הפן העובדתי של סוגיית הנטישה יש לבחון במועד הגשת התביעה. טענות הנתבע לגבי חזרה לנכס לאחר  מועד אוקטובר 2004 אין בהן כדי לסייע בבחינת שאלת הנטישה. (ראו ד. בר אופיר "עילות פינוי וסעד מן הצדק" 1981 בעמ' 105 וכן ע"א (מחוזי ת"א)1416/01 הפטריאך היווני האורתודוקסי של ירושלים נגד דודיאן יהודה (פורסם בנבו) פסקה 3 לפסק הדין ).

4.8        על מנת לעמוד בנטל ההוכחה של נטישה, על התובעים להראות כי הדייר נטש את המושכר לחלוטין על מנת שלא לשוב אליו.  במקרה זה נושא הנטישה מלכתחילה לא היה שנוי במחלוקת.  טענה סתמית של הנתבע במהלך חקירה נגדית כי הוא שב ופתח מדי פעם את החנות, מבלי שנתמכה בראיות שיכול היה להביא לענין זה, אין בה כדי לטעת אצלי ספק לענין נטישה מוחלטת. גם מידת מהימנותו של  עדות הנתבע לא תרמה ליצירתו של ספק כזה.

4.9       "כאשר המשיב נוטש את המושכר למשך תקופה כה ארוכה ואינו עושה צעד כלשהו לקראת חזרה אליו, כאשר פעילותו הראשונה המצביעה על חזרה למושכר מתחילה רק לאחר שמוגשת כנגדו תביעת פינוי, הרי שרקע זה ונסיבות עובדתיות ברורות אלה מלמדים בבירור על נטישה. "   וכן " ואולם, כאשר המשיב בוחר לשבת בחיבוק ידיים ולא לעשות דבר, אין באמתחתו כל פניה בכתב לבעל-הבית בדרישה לבצוע תיקונים במושכר, אין כל פניה לבית-הדין לשכירות בדרישה לכפות על בעל-הבית לבצע תיקונים כלשהם, הרי שהדבר מחזק ומאשש ביותר את הוכחת הנטישה " מתוך ע"א 1416/01 הנ"ל, בס' 6 לפסק הדין, אתר נבו).

4.10      הנתבע היה ער לכך שיש לו אפשרות להגיש תביעה לבית הדין לשכירות למקרה שהתובעים אינם מוכנים להשתתף בהוצאות התיקון. העובדה שעד למועד שמיעת התיק, שנת  2006 לא פנה בדרישה כזו, על אף שהוא ער לזכותו זו משנת 2002, מחזקת את העובדה  שאין בדעת הנתבע לחזור ולנהל את עסקו במקום.

4.11      התובעים הוכיחו את טענת הנטישה.