פסק-דין בתיק א 17897/06

1.         לטענת התובעת, ילידת 1938, נפגעה ביום 26.8.01 כשמעדה  בהיכשלה בבור שנפער בין אבני מדרכה משולבות ברח' רבי עקיבא בבני ברק בסמוך לבית מס' 87-89 בתחום שיפוטה של הנתבעת 1, רשות מקומית המבוטחת ע"י הנתבעת 2.

            הנתבעות כופרות באירוע התאונה, אחריותן וגובה הנזק.

2.         התאונה

            א.         התובעת ובתה הצהירו כי צעדו יחד על המדרכה ברח' רבי עקיבא בבני ברק בסמוך לבית מס' 87-89 כשתוך כדי הליכה נכנסה רגלה הימנית של התובעת לבור שנוצר במדרכה עקב הפרדות אבנים משולבת במקום.

            ב.         מקובל עלי כי נטל הראיה לא הועבר על הנתבעת מכח סעיפים 38 ו- 41 לפקנ"ז, אך לטעמי עמדה התובעת בנטל המוטל עליה "להוציא מחברה".

            ג.          התובעת ובתה חזרו על גרסתן דלעיל גם בעדותן בביהמ"ש. לטענתן החנו את רכבה של הבת בסמוך ויצאו לעשות קניות לפני שתחל התובעת עבודתה כמזכירה רפואית בשעות אחה"צ, התובעת נכשלה בבור שנפער במדרכה, מעדה ועקמה הקרסול.

            ד.         אינני מתעלמת מהסתירה (היחידה) בין עדות התובעת ובתה. בעוד שהתובעת העידה: "לא נפלתי, עקמתי את הרגל ומעדתי ומיד התרוממתי וחזרנו לרכב, הרגשתי שאני לא יכולה להמשיך ללכת" (עמ' 4 לפרוטוקול שורה 1) העידה בתה: "ואז פתאום היא נפלה... ראיתי אותה על הרצפה... ראיתי אותה נופלת" (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 22-29) אבל באותו הבל פה גם העידה: "אני לא זוכרת אם היתה שטוחה על הרצפה" דווקא מסתירה חסרת משמעות זו ברור שלא היה כאן תיאום עמדות  וכל עוד לא נסתרו העובדות הרלבנטיות, אין בכך כדי לפגום במהימנותן של השתיים.

            ה.         עדותן של התובעת ובתה אינן נופלות לגדר סעיף 54 לפקודת הראיות כי אין מדובר בעדות יחידה של בעל דין או של מי שיש לו עניין בתביעה של בעל הדין, נהפוך הוא, מדובר בשתי עדויות התומכות זו בזו.

            ו.          מבלי לפגוע באמור לעיל, גם לו סברתי כי עדותן דורשת סיוע מצאתי אותו כדלקמן:

                        1)         בצילום המצורף כנספח 1 לת/1, תצהיר התובעת, ממנו ניתן לראות, (למרות שמדובר בצילום של התמונה) בבור שנפער כתוצאה מתזוזת הבלטות ליד פח האשפה, בהחלט מכשול משמעותי.

                        2)         לטענת התובעת, "לשאלתך, למי הודעתי על המפגע במדרכה ומתי - לא התקשרתי מיד. כעבור חצי שנה או שנה, בתי היתה שם במקרה וספרה לי שזה עדיין נמצא, אז כתבתי, אחרי כמה חדשים או שנה  מכתב לעיריה ב- 15.8.02 , זה מכתב שאני כתבתי" (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 26-28).

                                    התובעת לא המציאה עותק מהמכתב, אך מאידך מודה גם הנתבעת 1 כי קבלה דווח על האירוע ב- 9.2.04, כשנתיים וחצי לאחר התאונה (סעיף 17 לסיכומים), אך לא טרחה להעיד איש מאנשיה כדי לסתור הטענה שבמקום מפגע שלא תוקן וכידוע  "... הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית תוביל את ביהמ"ש למסקנה, שאילו הובאה היא היתה פועלת לרעת אותו צד שנמנע מהגשתה"(ע"א 27/91 קבלו נ' בן שמעון, עבודות מתכת בע"מ ואח' פ"ד מ"ט (1) 450, 457).

                                    ראה גם ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ , פ"ד מ"ד(4) 595 וע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ ואח', פ"ד מ"ד(1) 239, 245).

                                    טענת הנתבעות לנזק ראייתי בשל ההודעה המאוחרת יותר מתמוהה משלא הוכח כי המפגע נבדק בכלל גם אחרי  שנתיים וחצי, וכי לא נמצא במקום מפגע כלל למרות שלא בוצעו במקום כל עבודות ע"י הנתבעת 1, עובדות שהינן בידיעתה הבלעדית.

                        ז.          הנתבעות טוענות כי מעדויות התובעת ובתה עולה כי התובעת הבחינה באותו מפגע נטען רק לאחר נפילתה ועל כן מנסה התובעת לקשור ולהלביש המפגע הנטען על התרחשות אירוע הנפילה (סעיף 21 לסיכומיה).

                                    טענה הזויה שתשובה לה ניתנה מפי התובעת עצמה: "את מפנה לתמונה שהוגשה לביהמ"ש, לשאלתך, אם לא ראיתי את המפגע - כנראה שלא, אחרת לא הייתי מכניסה שם את הרגל" (עמ' 4 לפרוטוקול שורות 24-25).

                                    אדם שרואה מכשול, לא נכנס בו !

                                    לכן גם ברור מדוע גם הבת ראתה את הבור רק אחרי שהתובעת  קמה (עמ' 6 לפרוטוקול שורות 1-2).

                        ח.         הנתבעות העלו לעדות חוקרים ששוחחו עם התובעת והגישו תמלילי השיחות לפיהן, לטענתן, מסרה התובעת גרסה שונה לפיה  מעדה כאשר נתקלה בבור בעת הירידה מהמדרכה אל הכביש בדרכה לתחנת האוטובוס למקום עבודתה ( סעיף 1 ב' ג' לנ/1 וסעיף 1 ד' לנ/2).