פסק-דין בתיק א 17849/97

העובדות העומדות ברקע הפרשה נשוא פסק דין זה, שמסיבות שונות התמשכה לצערי הרבה מעבר לראוי, פורטו ככל הדרוש לכך בשתי החלטות שניתנו על ידי. החלטה ראשונה ניתנה בבקשה למתן רשות להתגונן של הנתבעים, אשר במסגרתה התרתי להם להתגונן, ככל הנוגע לנתבעים שנותרו [ מס' 1 עד 3 ] בטענה אחת הנוגעת לפירעון החוב שהיה להם  לבנק התובע [ להלן: "הבנק" ] נכון למועד הגשת התביעה, כך שלא הייתה לכאורה סיבה לבנק להעמיד את החוב ש היה אמור להיפרע בתשלומים של הלוואות שונות במועדים שונים, לפירעון מידי ולהגיש את התביעה [  החלטה בתיק בשא 12455/99 מיום 28.11.99 ].

 החלטה שניה ניתנה על ידי לאחר שהוגשו תצהירי הראיה בתיק והצדדים, מסיבותיהם, ויתרו על חקירת המצהירים והגישו את סיכומיהם; באותה החלטה, מיום 26.12.2002 קבעתי שאין ביכולתי להסיק מסקנות כלשהם על פי הנתונים שנמסרו לי על ידי הצדדים ומיניתי את רואה החשבון יעקב שגב כמומחה וחוקר לפי תקנה 123 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד - 1984, למסור את חוות דעתו באשר לשאלה שבמחלוקת.

לאור האמור לעיל, איני חוזר על אותן עובדות שצוינו באותן החלטות ואשר מהוות בסיס עובדתי להבנת פסק הדין, ככל שיש בהן צורך להבנתו; בהתאם אשתמש באותם מינוחים והגדרות שנעשו בהם שימוש באותן החלטות לצורך כתיבת פסק דין זה.

לאחר עבור פרקי זמן נוספים, ושוב לצערי, גם ממושכים, מסר המומחה את חוות דעתו [ להלן: "חוות הדעת" ].

פועל יוצא מחוות דעתו הוא שדין התביעה להדחות.

נקודת המוצא לתחשיב המומחה, כמו גם לדיון בתיק החל משלב הבקשה למתן רשות להתגונן, הוא הסכם הפשרה.

אין חולק על כך שלפי הסכם הפשרה עמד חובם של הנתבעים, למועד כריתתו, 4.8.95,  על סכום -.863,723 ש"ח [ להלן: "קרן החוב" ].

החוב היה אמור להיפרע, כפי המפורט בהסכם הפשרה, בתשלומים שונים, במועדים שונים, לפי האמור בתנאי שש הלוואות שונות שניתנו לנתבעים ואשר פורטו בהסכם הפשרה [ להלן בשונה מהגדרותיי בהחלטות הנ"ל, יקרא לחברה ולנתבעים 2, 3 ביחד - "הנתבעים" בהתחשב בכך שמתוקף הסכם הפשרה, דין משותף לכולם ].

לגישת הבנק, הנתבעים לא עמדו בהסדרי החובות לפי ההלוואות השונות ועל כן הועמד החוב לפירעון מידי  בחודש ינואר 1996 [ ראה סעיף  8 לסיכומי טענות    הבנק ].

מסקנות המומחה בחוות הדעת היו כי נכון למועד העמדת החוב לפירעון מידי, לא היה לנתבעים חוב לבנק, ועל כן, כפועל יוצא מכך, לא נוצרה לבנק זכות להעמיד את החוב לפירעון והגשת התביעה על ידיו אין לה יסוד ראוי.

לפי המומחה, כפי הטבלה בפסקה הראשונה בעמ' 4 לחוות הדעת  [ להלן:  "הטבלה" ] היה על הנתבעים לשלם לבנק בגין ההלוואות, לפי הסכם הפשרה, ממועד כריתתו ועד ינואר   1996 [ להלן: "התקופה" ], סכום של -.78,076 ש"ח כאשר בפועל שולם על ידיהם סכום בסך של -.149,395 ש"ח.

המומחה מאשר כי חישובו באשר לסכומי התשלום המגיעים מהנתבעים לינואר 96 אינו כולל ריבית והצמדה [ סיפא לפסקה הנ"ל וכן תשובה 1.א לשאלות ההבהרה שנשאל המומחה על ידי ב"כ התובעים (להלן:"השאלות" ו "התשובות" בהתאמה) ].

יחד עם זאת, מציין המומחה שם כי גם אם יביא בחשבון חיובי ריבית והצמדה על קרן החוב, עדיין קטן סכום החיוב מסכום  הזיכוי; יתר על כן, לפי נתוני הבנק, כפי שנמסרו למומחה במסגרת השאלות, עמדה הריבית לתקופה על סך של -.13,979 ש"ח כך שלפי כל חישוב קטן סכום הזיכוי של הנתבעים בחשבונם מסכום החיובים בגין ההלוואות [ ראה סעיף 2.ב לשאלות וסעיף 2.ב וסעיף 3 לתשובות ].

בכך לכאורה הייתה התשובה הסופית לשאלת המחלוקת; אלא שבשאלות עורר הבנק עניין נוסף וחדש.

הבנק התייחס בשאלות לאחת משש ההלוואות אשר צוינו על ידי המומחה בטבלה אשר סכומה המעודכן ליום הסכם הפשרה היה בסך של -.100,000 ש"ח [ להלן: "ההלוואה" ] ובגין אותה הלוואה שולם במהלך התקופה סכום של -.8,334 ש"ח.

לגישת הבנק, טעה המומחה בחישוביו בחוות דעתו הואיל והיה על הנתבעים לשלם במהלך התקופה בגין אותה הלוואה סכומים חודשיים בגובה הסכום הנ"ל ומכאן שהיה עליהם לשלם במהלך התקופה סכום של -.55,000 ש"ח על חשבון ההלוואה.

בהיבט זה, קטן הזיכוי של הנתבעים מהסכום שקבע המומחה לתקופה בשיעור ניכר.

המומחה הסכים עם הבנק בעניין זה [ תשובה 1.ג לתשובות ] ואולם בזאת נפלה בידיו טעות, שאינה חשבונית אלא, בצדק טוען ב"כ הנתבעים, טעות משפטית  [ ראה סעיף 16 לסיכומי טענות הנתבעים ].

למעשה הטעה הבנק את המומחה ופעל בניגוד להוראות בית המשפט ולכך, כמובן, יינתן ביטוי בפסיקת ההוצאות.