פסק-דין בתיק א 178297/02

התובעת הנה מבטח , אשר ביטחה רכב  מספר רישוי 2520228 ,(להלן "הרכב המבוטח")  בביטוח על פי פרק  ד' סימן א' לחוק חוזה הביטוח , קרי ביטוח נכסים "מקיף" . ביום 16/8/01  עת חנה הרכב המבוטח ברמת השרון , ניזוק מאש אשר פרצה ברכב שחנה סמוך אליו, והשייך לנתבעים . לרכב המבוטח נגרם נזק בסכום של כ35000 ש"ח . התובעת כמבטח שילמה למבוטח את תמלוגי הביטוח בהתאם לחובתה על פי הפוליסה, והיא מגישה תביעה זו כנגד הנתבעים , לשפותה על הנזק שנגרם .

 טענותיה של התובעת כנגד הנתבעים הן , שבשעת אירוע הנזק הנתבע 1 היה המחזיק בפועל ברכב , ומנוסח סעיף 5 לכתב התביעה עולה כי היא מבקשת להחיל על המקרה את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין . לחילופין טוענת התובעת כי האירוע בו ניזוק הרכב המבוטח נגרם בשל רשלנותם של הנתבעים ,ופירטה בכתב התביעה פרטי רשלנות שונים שהיא מבקשת ליחס לנתבעים. ובהמשך טענה היא גם כי יש להחיל על המקרה את הוראות סעיף 39 לפקודת הנזיקין.

 לסיכום מבקשת התובעת להחיל על המקרה למעשה שלושה סעיפים מפקודת הנזיקין .האחד שענינו רשלנות גרידא, הוא סעיף 35 , הקובע לאמור :

35. רשלנות

עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה.

הסעיף השני , שהתובעת מבקשת להחיל, הוא סעיף 39 לפקודה שזו לשונו :

39. חובת הראיה ברשלנות לגבי אש

בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה.

והסעיף השלישי , הוא סעיף 41 וזו לשונו:

41. חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו

בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה.

 לכל כלל מאלה המנויים בסעיפים הנ"ל מרכיבים משפטיים ועובדתיים שונים, והיה על התובעת להוכיח את מרכיבי כל סעיף  שמכוחו היא מייחסת לנתבעים את האחריות לנזק.

  אך טבעי הדבר הוא כי כאשר בעל רכוש שניזק ע"י אש שאחזה ברכוש שכן לרכושו, ואין הוא יודע , ואף אין לצפות כי ידע,במהלך העניינים הרגיל, מה או מי גרם לאש אשר אחזה ברכוש השכן ומשם הגיעה לרכשו, כי יטען כל טענה אפשרית .

 ברי הוא כי בטענה המתבססת על סעיף 35 לפקודה , חובת הראיה בענין רשלנות הנה על הטוען זאת, עליו להוכיח את כל מרכיבי עילת הרשלנות, קרי קיומה של חובת זהירות , הפרתה של חובת הזהירות ע"י מעשה או מחדל מצד הנתבע, גרימת נזק כתוצאה מאותה הפרה , והקשר הסיבתי בין ההפרה ובין הנזק שנגרם .

 בתביעה המבוססת על עילת הרשלנות, על התובע עול ההוכחה, והוא חייב להיות "אקטיבי" בהבאת הראיות כדי להוכיח קיומו של דבר , קרי התנהגות מצד הנתבעת המהווה רשלנות שגרמה לנזק.

 בתביעה המבוססת על סעיף 39 לפקודה, כאן המצב כולל מרכיבים כאלה וגם כאלה. מצד אחד התובע חייב להוכיח כי אכן הנתבע מחזיק ברכוש ממנו יצאה האש, וכי הנזק שנגרם לרכושו נגרם ע"י אותה אש שיצאה מרכושו של הנתבע, או שהוא הבעיר את האש , או היה  אחראי להבערתה , כי אז יעבור נטל הראיה לשכמו של הנתבע להוכיח כי לא התרשל רשלנות כזו שהביאה לגרימת הזנק.

 בתביעה על פי סעיף 41 לפקודה די לו לתובע להוכיח כי הנזק נגרם ע"י דבר שלנתבע שליטה עליו , וכי התובע לא ידע ולא היה אמור לדעת מה הן הנסיבות שגרמו לנזק, , חובת הראיה -גם כאן כמו במקרה סעיף 39- הנה על הנתבע להוכיח שלא התרשל.

  התובעת דכאן חבקה בתוך תביעה אחת את כל שלושת הסעיפים , ועלי לבחון לאור עקרונות דיני הראיות ונטלי ההוכחה שהוסברו - על קצה המזלג - לעיל, אם אכן התביעה של התובעת הוכחה, בין ע"י הוכחות פוזיטיביות מצד התובעת, או במקרה של העברת נטלים, האם הנתבעים  הרימו את הנטל המוטל עליהם על פי הוראות סעיפי הפקודה הנ"ל.

   הטענה העובדתית האחת והיחידה בכתב התביעה כולו הנה בסעיף 4 לכתב התביעה , שזו לשונו :