פסק-דין בתיק א 17412/00

א.         מבוא

1.         בתביעה שבפני עותר התובע לחייב הנתבעת לשלם לו פיצויים בגין נזקי גוף אשר ארעו לו בשתי תאונות נפרדות, עת נהג במשאית.

התאונה האחת ארעה ביום 14/8/99 שעה שהתובע, לטענתו, נהג ביום שבת במשאית בנסיעה פרטית שלא לצרכי עבודה והתנגש בטרקטור.

התאונה השניה ארעה ביום 14/1/00 שעה שהתובע לטענתו התנגש בעוצמה במשאית אחרת.

אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעצם אירוע התאונות או בשאלת הכיסוי הביטוחי והמחלוקת היחידה בין הצדדים היא בשאלת גובה הפיצוי המגיע לתובע.

2.         לטענת התובע התאונה הראשונה לא היתה תאונת עבודה ובשל כך הוא לא הגיש כל תביעה למוסד לביטוח לאומי. התובע טוען כי לאחר התאונה הראשונה נזקק לטיפול רפואי, אם כי הוא מודה שטיפול זה ניתן לו רק כארבעה ימים לאחר התאונה. התובע טוען כי  אושרה לו תקופת אי כושר בת שלושה שבועות במהלכה היה נתון למעקב ולטיפול רפואי.

            הנתבעת טוענת מאידך, כי התאונה הינה "תאונת עבודה",  אשר לא גרמה לתובע נזק כלשהו או גרמה לתובע נזק של מה בכך, שלא היה בו כדי להצדיק הוצאת תעודות אי כושר לתקופה ארוכה וכי התובע עצמו בהודעתו במשטרה נ/1 הצהיר כי תאונה זו לא הותירה לו נזק גוף כלשהו.

3.         אשר לתאונה השניה - אין מחלוקת כי זו אכן גרמה נזק גוף לתובע.  אין גם מחלוקת כי מדובר בתאונת עבודה בגינה הגיש התובע תביעה למוסד לביטוח לאומי. ועדות רפואיות אשר בדקו התובע מטעם המוסד לביטוח לאומי קבעו כי לתובע נותרה נכות צמיתה בגין תאונה זו, בשיעור 10% החל מיום 15/7/00, וזאת בגין צלקת מכערת.

            עוד נקבע  ע"י ועדה מוסמכת של המל"ל כי אין מקום להפעלת תקנה 15 בעניינו של התובע משום שמדובר בנכות לא תפקודית והתובע כשיר לשוב לעבודתו הקודמת.  נסיונות התובע לערער על קביעות אלו באמצעות הגשת ערר, בקשה להחמרת מצב, ותביעה בבית הדין לעבודה נכשלו. ובמועד בירור התביעה קיימת בפנינו נכות קבועה עפ"י דין שנקבעה לתובע בגין צלקת מכערת בשיעור 10%.

ב.         הראיות

            מכיוון שהצדדים לא השכילו לסיים תיק זה מחוץ לכתלי בית המשפט, שמעתי ביום 3/7/07 ראיות שני הצדדים. הצדדים ביקשו להסתמך על האמור בתחשיבי הנזק שהוגשו מטעמם ובנוסף שמעתי בפני רק עדות התובע. הנתבעת בחרה שלא להביא עדים בפני.

            בסיום עדות התובע חזיתי בעצמי, לבקשת התובע ובהסכמת הנתבעת, בצלקת שנותרה ברגלו של התובע כתוצאה מהתאונה השניה.

ג.          דיון  

I.          התאונה הראשונה:

1.         אין מחלוקת כי תאונה זו לא הותירה נכות צמיתה אצל התובע. מאידך טענת התובע כי לאחר התאונה לא עבד כשלושה שבועות לא נסתרה בעדות מטעם הנתבעת, ולא מצאתי כל סיבה שלא ליחס אמינות לעדות התובע. עוד אציין כי גם תלושי השכר שהציג התובע מלמדים, כי אכן בחודש אחד לאחר התאונה הנ"ל פחת שכרו של התובע עובדה זו שמסייעת לעדות התובע לא נסתרה.  אין בתמיהות, הצודקות כשלעצמן, שהעלתה ב"כ הנתבעת, בסיכומיה בפני ובתחשיב הנזק מטעמה, באשר להעדר ציון ימי המחלה בתלוש המשכורת עצמו, כדי לפגוע באמינות טענות התובע לעניין זה.

            עוד אציין גם, כי עדות התובע נתמכה בתעודת אי כושר שהוצאה לו, נספח 2 לתחשיב הנזק, וזו כנראה הוגשה על ידו למעבידו, וכתוצאה מכך פחת שכרו.

2.         מאידך אציין כי לא הוצגו לי כל ראיות לתמיכה בטענת התובע באשר להוצאות שהוצאו על ידו בקשר לתאונה זו, לצורך ברכישת תרופות, עזרת צד ג' ועוד. טענות אלו נותרו טענות בעלמא ומכיוון שמדובר בתביעה בגין  הוצאות בעבר יש צורך בהוכחתן. כשלון התובע מלצרף קבלות או להתייחס לעניין זה בעדותו או להביא עדים אחרים שיתמכו בטענתו (למשל מטעם אלו שסייעו בידו בתקופת מחלתו) ראוי שיזקף לחובתו.

3.         לאור כל זאת חישבתי את הפיצוי המגיע לתובע בגין התאונה הראשונה כדלקמן:

            כאב וסבל (סכום גלובלי) - 5,000 ש"ח.