פסק-דין בתיק א 17260/06

מבוא וטענות הצדדים

1.       לפניי תביעה להשבת סך 34,547 ש"ח, נכון ליום 23.9.05, שהופקדו בחשבונה של הנתבעת אצל התובע על ידי הבנק הבינלאומי הראשון בע"מ ('הבנק הבינלאומי'), עקב טעות של התובע, ואשר הושבו על ידי התובע לבנק הבינלאומי.

2.       התובע טוען כי על הנתבעת להשיב את הסכום האמור, כחובתה לפי סעיף 1 בחוק עשיית עושר ולא במשפט ('החוק').

3.       הנתבעת טוענת להיעדר יריבות בינה לבין התובע, משום שהכסף שהופקד היה כספו של הבנק הבינלאומי, ולא של התובע. עוד טוענת הנתבעת כי הטעות התגלתה על ידי התובע בשיהוי רשלני, לאחר שהיא שינתה מצבה לרעה, והשתמשה בכסף למותרות שאותן לא הייתה רוכשת אילולא הזכייה. לפיכך קיימות נסיבות העושות את ההשבה לבלתי-צודקת, לפי סעיף 2 בחוק האמור, והיא פטורה מן ההשבה.

4.       התובע מבסס את תביעתו על הזכות שקנה מכוח השבת הכסף לבנק הבינלאומי, ומוסיף וטוען כי הנתבעת לא הייתה תמת-לב, ועל-כן אינה זכאית להיבנות מן הפטור האמור.

דיון והכרעה

5.       לא מצאתי ממש בטענת הנתבעת לחוסר יריבות. הייתה זו חובתו של התובע להשיב לבנק הבינלאומי את כספו, ועל כן קמה לו הזכות להיפרע מן הזוכה [סעיף 4 בחוק האמור, תוך שמיעת ה'הן' מכלל ה'לאו' שבו].

6.       התפיסה הערכית העולה מחוק עשיית עושר ולא במשפט היא כי טעות, שלעתים תכופות נובעת מרשלנות, הגורמת לזכייה, אינה מעניקה לזוכה זכות להחזיק בזכייה. הזוכה אינו זכאי "לתפוס" את המזכה על טעותו, ולזכות-מן-ההפקר-כביכול. תחת זאת, על הזוכה לגונן על המזכה שטעה מתוצאות טעותו, ולהשיב לו את הזכייה. משל לאבידה, שמן הסתם אבדה עקב רשלנותו של בעליה בשמירתה, ואף-על-פי-כן חייב המוצא להשיבה לו [חוק השבת אבידה].

7.       מקובלת עליי טענת הנתבעת כי התובע התרשל פעמיים: הן בעצם הטעות, והן באי-גילויה בתוך זמן סביר. אולם, לאור האמור, מקובלת עליי טענת התובע כי בשל התרשלות בלבד אין המזכה מפסיד את עיקר זכותו להשבת הזכייה; כפוף לאפשרות שהתרשלות כאמור - והנזק שנגרם בעטיה - יימצאו כנסיבות העושות את ההשבה לבלתי צודקת.

8.       מן התפיסה הערכית האמורה עולה כי חוסר תום לב מצד הזוכה חותר תחת צידוק אפשרי לפטור מהשבה. אם הזוכה, בחוסר תום-לב, גרם או תרם לאי-גילויה של הטעות, ובעקבות כך לשינוי-לרעה של מצבו - הוא מנוע מלהסתמך על שינוי-לרעה זה, ולטעון בעטיו לפטור מהשבה.

9.       לטעמי, לא היה סביר מצד הנתבעת שלא להעריך, בהסתברות גבוהה, כי מקור הזיכוי בחשבונה - בטעות. כך עולה מאופיו של חשבונה והיקפן של התנועות הכספיות בו; וכן מן הרקע לזיכוי הצפוי מן הבנק הבינלאומי, בשל סכומי ביטוח משכנתא שנגבו בייתר, שלא יכול היה להסביר זיכוי שגובהו כגובה החלק הארי של תשלומי המשכנתא כולם [ראו פסקה 27 בסיכומי התובע וההפניות שם].

10.   בנסיבות אלה, הייתה זו למצער 'עצימת עיניים', על רקע "wishful thinking", מצד הנתבעת, שלא לחשוד, בדרגה גבוהה של הסתברות, כי אכן מדובר בטעות. למעשה, אני מאמין שהנתבעת ידעה שמדובר בטעות, אך קיוותה שהטעות לא תתגלה, וכך תוכל ליהנות מאותה 'מתת-שמים' ('windfall'), כביכול, שנפלה בחלקה. במילים אחרות, הנתבעת לא אבתה להשיב את הזכייה שבאה לה ולא במשפט, וקיוותה שהעניין יתפוגג והיא לעולם לא תידרש לעשות כן.

11.   הנתבעתלא כללה בתצהירה אמירה מפורשת כי פנתה אל הבנק הבינלאומי, ו/או אל התובע, ואמרה להם: "ראו זיכוי תמוה זה בחשבוני, מן הסתם מדובר בטעות, אנא בדקו זאת". גם בחקירתה לא טענה אחרת, בהתייחס לבנק הבינלאומי [ראו סעיפים 5 ו-8 בתצהיר הנתבעת, לרבות ה"מוסיקה" העולה מן האמור בהם, ולרבות מה שאינו אמור בהם; כן ראו עדותה בפרוטוקול, עמ' 5 שורות 20-23].

12.   לגבי התובע, העידה בחקירתה: "את נציגי התובע שיתפתי, אמרתי שאני לא בטוחה שהסכומים האלה נכונים" [פרוטוקול, עמ' 7 למטה]. התנסחות זו נשמעת לי כתיאור דיפלומטי במידת-מה, משום שכאמור הנתבעת הייתה מצופה להניח באופן פוזיטיבי, ואני מאמין שגם הניחה באופן פוזיטיבי, שהסכומים האלה לא נכונים.

13.   פקידת התובע הרלבנטית, העדה רבקה, הכחישה כי הנתבעת הפנתה את תשומת לבה לטעות, ומסרה כי כל שהנתבעת שאלה היה שאלה כללית בדבר הפרוצדורה של גילוי טעויות בנקאיות.

14.   אני מעדיף בעניין זה את גרסת הפקידה רבקה. סימן לאמיתות גרסתה מצאתי בהתרחשות כלהלן: כששאלתי את רבקה כיצד לא תהתה על הרקע והמניע לשאלותיה של הנתבעת בדבר גילוי טעויות בחשבון [פרוטוקול, עמ' 10, שורה 23] - הנהנה הנתבעת ממקום מושבה באולם. התרשמתי כי הנתבעת מאשרת הצגה זו של הדברים, קרי: כי היה מדובר בגישוש זהיר מצד הנתבעת שלא לווה בערנות המצופה מצד רבקה. מהלך זה אינו מתיישב עם המהלך המצופה, של פנייה ישירה וגלויה לבירור הטעות-לכאורה, שהייתה גורמת אפילו לפקיד שאינו חדור מוטיבציה יתירה להיענות לפנייה ולבדוק את הדברים; וגם אין הוא מתיישב עם גרסת הנתבעת כי כך בדיוק פעלה.

15.   הווה אומר: הנתבעת ביקשה מן הבנק הבינלאומי אישור להעברה, ולא בחינה ביקורתית שלה, כדי "להתכסות" באישור זה בבואה להשתמש בכסף. מן התובע ביקשה הנתבעת גילוי דעת כללי בדבר פרק הזמן הסביר לגילוי טעויות, לצורך אותה מטרה: איתור המועד שממנו ואילך תוכל להשתמש בכסף, מבלי לחשוש לגילוי הטעות בעתיד.

16.   סיכומו של דבר: התרשמתי מכלל העדויות כי הנתבעת לא ביקשה לברר את הטעות, אלא להגיע בשלום לנקודת הזמן שבה הטעות כבר לא תהיה צפויה להתגלות. בכך לא נהגה הנתבעת בתום לב, ולא קיימה את חובתה להשיב את הזכייה שבאה לה שלא על פי זכות שבדין, בטרם תשנה לרעה את מצבה, ותשתמש בכסף שימוש בלתי-הפיך.

17.   לתוצאה כי נסיבות העניין אינן עושות את ההשבה לבלתי-צודקת ניתן להגיע גם על ידי בחינתו של השימוש שעשתה הנתבעת בכספי הזכייה. ניתוח ההוצאות בסיכומי התובע [פסקאות 10-14] מקובל עליי כניתוח מדויק יותר מזה שערכה הנתבעת בסיכומיה [פסקאות 15-17], למעט בדבר ההוצאות המפורטות בדפי החיוב של כרטיס האשראי, שאולי היוו הוצאות בלתי שגרתיות מבחינת הנתבעת [פסקה 15 בסיכומי התובע]. המשמעות היא כי רובו של הכסף לא שימש למותרות שהנתבעת לא הייתה רוכשת אילולא הזכייה.

18.   עוד יש לומר, בהקשר זה, כי הנתבעת נהנתה גם מן המותרות שרכשה. לפיכך אין לומר שמלוא הסכום של הרכישות הללו, אם תיאלץ הנתבעת להשיבו, הוא בבחינת נזק שנגרם לנתבעת.

19.   יחד עם כל האמור לעיל, יש לזכור כי התובע הוא ש"בישל דייסה זו" מלכתחילה. מסקנתי כי הנתבעת נכשלה באי-עמידה בפיתוי להתעשר מטעותו של התובע אינה גורעת מן העובדה כי התובע יצר את הפיתוי שהכשיל את הנתבעת בהתרשלותו הכפולה (הטעות ואי-גילויה תוך זמן סביר).