פסק-דין בתיק א 1717/02

רקע

1.         תובענה לתשלום סך של 170,000 ש"ח בגין נזקי תאונה נטענים, שנגרמו לרכב התובעת מסוג איסוזו טרופר שנת ייצור 1999, מ.ר. 9770619 (להלן:"הרכב"), בתאונת דרכים מיום 19.5.01 (להלן:"התאונה").

התובעת תובעת את שווי הרכב שהוכרז כ"אבדן כללי", וכן הוצאות שכירת רכב חלופי אשר שימש את התובעת לעבודתה.

2.         הנתבעת, מבטחת הרכב בביטוח הכולל נזקי תאונה, דוחה את תביעת התובעת בטענה לספקות כבדים באשר לאמיתות גרסת התובעת באשר לנסיבות אירוע התאונה וחשד כי התאונה בוימה ע"י התובעת או מי מטעמה, במטרה להונות את הנתבעת וקבלת פיצויים במרמה.

אף הערכת הנזקים מטעם התובעת נדחית ע"י הנתבעת, זאת לאור חוות דעת שמאי מטעמה להערכת שווי הרכב, ובטענה כי הנזקים העקיפים לא הוכחו ועל כן לא זכאית התובעת להם.

תמצית טענות הצדדים

טענות התובעת

3.         בשבת 19.5.01, נהג מר חליל אלפאקיר, אחד ממנהלי התובעת, ברכב, בדרך עפר סלולה בחורשת להב,  כאשר במהלך הירידה ממערב למזרח, איבד את השליטה ברכב והתנגש בעץ. לאחר שהתאושש התקשר לחבר בבקשה שיזמין לו גרר. הואיל והמדובר בשבת, נגרר הרכב לביתו של אחד מבעלי התובעת, מר סאלם אלפאקיר  ולמחרת הועבר לשמאות "סורדם" בבאר שבע.

4.         הרכב נבדק ע"י שמאי מטעם חברת הביטוח, בשמאות "סורדם", מר דניאל ליבנה, אשר קבע בחוות דעתו מיום 18.10.01 כי המדובר בנזק של אבדן מוחלט.

5.         בעקבות כך, פנתה התובעת לנתבעת בדרישה כי תשלם לה את תגמולי הביטוח, אך נדחתה בתואנות שונות. בתחילה נדרשה לביצוע בדיקת פוליגרף, כתנאי להמשך טיפול. לאחר מכן, הודיעה הנתבעת לתובעת כי "אין כיסוי ביטוחי לרכב התאונה", ובכתב הגנתה טענה, כי המדובר בביום והונאה מצד התובעת, כך שעד עצם היום הזה טרם שולמו תגמולי הביטוח.

6.         לטענת התובעת, נדרשת איפוא הנתבעת לשלם לה את שוויו של הרכב, שעמד על הסך של 149,460 ש"ח, עובר לאירוע התאונה, וכן, הסך של 15,181 ש"ח, שהן עלויות שכירת רכב חלופי, אשר היה נחוץ לתובעת לשם עבודתה תחת הרכב נשוא התובענה, שהושבת.

טענות הנתבעת

7.         נסיבות המקרה וכן חקירה שנערכה ע"י חוקר מטעם הנתבעת, מעלות חשד כבד לתאונה מבוימת או בהצגה שקרית של אירוע התאונה, והנזק ארע למעשה בנסיבות אחרות שככל הנראה אינן מכוסות על פי הפוליסה, הכל במטרה להונות את חברת הביטוח ולקבל תגמולי ביטוח במרמה.

8.         בעדויות מטעם התובעת קיימות סתירות, תמיהות וספקות שאינן מתיישבות עם המציאות. הנזקים שנמצאו ברכב לאחר האירוע אינם מתיישבים עם גרסת הנהג לפיה המדובר בהתנגשות בעץ בלבד, ללא התהפכות של הרכב ועוצמת הפגיעה (לרבות פגיעת שילדה) מתאימה יותר לפגיעה מעצם משמעותי יותר מאשר גזע עץ, שאינו עבה במיוחד, דוגמת סלע או בטון. כן תמוה שנהג הרכב יצא מן האירוע ללא פגע.

יתר על כן, לטענת הנתבעת, העלתה בדיקת שמאי כי הרכב נפגע בכל היקפו, לרבות בחלקים המרוחקים ממקום ההתנגשות בעץ, דבר שאינו מתיישב עם נסיבות התאונה. על העץ נותרו בעת ביקורו של החוקר סימני קילוף שטחיים בלבד ואף לא היו בשטח כל סימנים להתרחשותה של תאונה, כגון שברי זכוכית.

מדובר אפוא לטענת הנתבעת בתביעת מרמה שדינה להידחות, ומשלא ניתן להסתפק בעדות יחידה של בעל דין אשר עליו נטל ההוכחה, יש לדחות את התביעה. דין התביעה להידחות גם מהטעם שהתובעת לא הוכיחה את שווי הרכב במועד הרלבנטי, תוך התחשבות בנתוניו המסוימים של רכב זה, ולחילופין, יש להסתמך בעניין זה על חוות דעת השמאי מטעם הנתבעת, הקובע את שיעור הנזק הישיר בסך של 111,913 ש"ח בלבד.

אשר לנזקים העקיפים, לא הוכח קשר סיבתי בין שכירת הרכב לבין התאונה, שכן התובעת נהגה לשכור כלי רכב גם ללא קשר לתאונה.

הראיות

9.          מטעם התובעת העידו בפניי מר חליל אלפאקיר, נהג הרכב, ומר טלאת תייסור, הגרריסט.

10.       מטעם הנתבעת העיד השמאי, מר דניאל ליבנה, על חוות דעתו מיום 18.10.01 ועל התוספת לה, מיום 10.3.05, וכן העיד החוקר, מר מיכאל אמסלם, אשר נחקר על תצהירו, לרבות חומר החקירה שאסף, קלטת ובה הקלטת נחקרים ותמלולה. 

נטל ההוכחה

11.       ככלל בתביעות לנזקי ביטוח רכוש, לאחר שמוכח לכאורה מקרה הביטוח, דהיינו הימצאותו של הנזק שנגרם בגדר התחייבותו הכללית של המבטח, עובר נטל ההוכחה אל המבטח להראות שמתקיימות בנסיבות העניין התנאים הכלולים בחריגים לפוליסה.

            אם עמד המבוטח בנטל הבסיסי המוטל עליו, עובר נטל השכנוע בדבר קיום חריג לכיסוי הביטוחי - אל המבטחת.

            לפיכך, בטענה לקיומו של חריג מוטל על הנתבעת לשכנע בצדקת גרסתה לפיה המבוטח מסר עובדות כוזבות או העלים עובדות בנוגע לתאונה, תוך כוונת מרמה, ולהרים בעניין זה את נטל השכנוע הנוגע לקיומו של היסוד השלילי.

12.     יש לזכור, כי המדובר בתביעה אזרחית במסגרתה לא נדרש התובע לרמת הוכחה מוגברת, אלא די לו בהטיית מאזן ההסתברות לטובת גרסתו. ואולם, המבטחת אינה יוצאת ידי חובתה אלא אם כמות הראיות שהביאה יש בה כדי לספק את הנדרש ממנה, לפי נסיבותיו של המקרה ולפי מהותן ומידת חומרתן של טענותיה. עניין זה תואם גם את המדיניות הרצויה, לפיה ספק שנותר בקיומו של החריג, צריך להתפרש לטובת המבוטח (התובע) משיקולי צדק בהין היתר בהיותו כצד "החלש" (ר' לעניין זה למשל: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (מיום 5.10.06 - לא פורסם), ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חב' לביטוח בע"מ, פ"ד מז (1) 837, י' קדמי על הראיות חלק שלישי מהד' 2003 בעמ' 1521 ).