פסק-דין בתיק א 17153/02

1.         בתאריך 17.4.02, סמוך למחלף קיסריה, רצח הנתבע את המנוח הינריך שפרין (להלן: " המנוח"), על רקע ויכוח באשר לאופן הנהיגה. הנתבע מס' 2 שהינו, בנו של המנוח (להלן: " איליה"), נהג ברכב בו ישב המנוח, ואילו הנתבע נהג ברכבו הוא. מספר קילומטרים לפני מחלף קיסריה צעק הנתבע על איליה וגידף אותו, בעת עמידתם ברמזורים, על רקע אופן הנהיגה בדרך. לאחר מכן, בעת שהרכב בו נהג איליה (להלן: " רכב המנוח"), המתין לתורו לעלות לכביש המהיר לכיוון תל אביב, סטה רכב הנתבע לשול הימני של הדרך, לצדו של רכב המנוח. המנוח, איליה והנתבע יצאו מהרכב, ובעת ויכוח שהתפתח ביניהם, היכה בנו של המנוח את הנתבע בפניו. הנתבע נפל על הכביש ואילו איליה והמנוח עזבו את הנתבע ועברו לעמוד באזור שמעבר לאחד מכלי הרכב, שם התנהל דין ודברים בינם לבין מי שנסע עם הנתבע.

בעקבות המתואר לעיל, גמלה בלבו של הנתבע החלטה להמית את המנוח, ואת מי שנסע עמו ברכב (להלן: " הנוסעים האחרים"), וביניהם התובעים 1 ו- 2. הוא קם תוך זמן קצר על רגליו, הוציא את אקדחו מרכבו, דרך אותו וירה לכיוונם של המנוח והנוסעים האחרים, בכוונה להמיתם.

הנתבע ירה לא פחות מתשע יריות. ארבעה מהקליעים פגעו במנוח והרגוהו. קליע אחד בבטנה של התובעת מס' 1 (להלן: " סבטלנה"), וקליע נוסף פגע בזרועו השמאלית של איליה.

הנתבע חדל מן הירי לעבר המנוח והנוסעים האחרים רק לאחר שעוברי אורח, אשר הגיעו למקום, כיוונו לעברו את אקדחיהם והורו לו לחדול מן הירי ולזרוק את נשקו.

אלה הממצאים העובדתיים, הרלבנטיים לענייננו, אשר נקבעו בהכרעת הדין אשר ניתנה בת.פ. 250/02 בביהמ"ש המחוזי בחיפה, בו הואשם הנתבע ברצח המנוח (להלן: " התיק הפלילי").

עוד קבע ביהמ"ש בתיק הפלילי, כי הנתבע החליט להמית את המנוח  והמיתו, וכי הוא עשה זאת לאחר ביצוע מעשי הכנה ובהעדר קינטור (במובנו האוביקטיבי).

2.         בתביעה דנן תובעים התובעים, בהיותם יורשי המנוח, מהנתבע, פיצויים בגין רציחתו של המנוח. יודגש כי איליה וסבטלנה אינם תובעים, בתביעה זו, פיצויים בגין נזקי הגוף אשר נגרמו להם כתוצאה מהיריות אשר פגעו בהם, כמפורט לעיל.

בישיבת יום 27.9.05 הסכימו הצדדים למתן פסק דין מנומק על פי הממצאים העובדתיים, אשר נקבעו בהכרעת הדין אשר ניתנה ע"י ביהמ"ש המחוזי, ולפיכך לא היה מקום לטענת הנתבע, בסיכומיו, לפיה מאחר שהוגש ערעור על פסק הדין שניתן ע"י ביהמ"ש המחוזי, אין זה ראוי ליתן פסק דין כבר בשלב זה.

3.         האחריות -

ב"כ הנתבע מסתמכת על דעת המיעוט אשר נכתבה ע"י כבוד השופט נאמן, אשר סבר כי, בשל קינטור, יש להרשיע את הנתבע בהריגה בלבד ולא ברצח, וטוענת כי יש לקבוע, על פי כך, שאשמו התורם של המנוח מגיע לכדי 50%.

אינני מסכימה לגישה זו.

לא רק שמדובר בדעת מיעוט, כאשר דעת הרוב קבעה כי אין במעשי המנוח ו/או משפחתו כדי להוות קינטור, אלא שמדובר במעשה אלימות מכוון, החמור ו הקיצוני ביותר, אשר גרם לנטילת חיי אדם. מעשהו של הנתבע הינו כה חמור וקיצוני, עד שלא ניתן לצפות, באופן סביר, שויכוח כגון זה, גם אם היה מלווה במכה אשר היכה איליה את המנוח, יביא לרצח מכוון.

בהקשר לכך יש להפנות אל הגדרת "אשם", אשר בסעיף 64 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], הקובעת:

" "אשם" הוא מעשהו או מחדלו של אדם, שהם עוולה לפי פקודה זו, או שהם עוולה כשיש בצדם נזק, או שהם התרשלות שהזיקה לעצמו, ורואים אדם כמי שגרם לנזק באשמו, אם היה האשם הסיבה או אחת הסיבות לנזק".

(ההדגשה שלי - ת.ש.נ.).

בנסיבות אלה, בהן קבע ביהמ"ש, בהליך הפלילי, כי לא היה קינטור, אין כל מקום לאמר שהיה אשם כלשהו מצד המנוח או  מי מהתובעים, כהגדרתו בפקודת הנזיקין.

לפיכך על הנתבע לפצות את התובעים בכל שיעור הנזק.

4.         הנזק -

התובעים תובעים הוצאות קבורה ומצבה, לרבות הוצאות נסיעה של התובע מס' 3 מרוסיה ללוויה, וכן כאב וסבל, הא ותו לא.