פסק-דין בתיק א 171401/02

העובדות

1. עסקינן בתביעה לתשלום סך של 484,150 ש"ח, שהתובעת טוענת כי הנתבעים חבים לה, בגין שירותים שסופקו על ידה. השירותים הנטענים כוללים תיקון כלי רכב במוסכי התובעת, שרותי טלפון נייד, השכרת זכויות ציבוריות להפעלת מוניות ורכישת כלי רכב - כל זאת במסגרת יחסי עבודה ששררו בין התובעת לבין הנתבעת 2 בשנים 1993-2001.
2. התובעת הגישה תחילה בקשה לביצוע שטר ע"ס 105,047 ש"ח, שנחתם בידי הנתבעת 2 (להלן: "החברה" או "הנתבעת"). בעקבות התנגדות שהגישה החברה לביצועו של השטר, הועבר ההליך לשמיעה בבית המשפט (ת.א. 197667/02). לאחר מכן הוגשה תביעה בבית משפט השלום בירושלים, בה עתרה התובעת לחיובם של הנתבעים בתשלום סך של 390,617 ש"ח. תביעה זו הועברה לדיון בבימ"ש השלום בת"א, בשל טענת חוסר סמכות מקומית (ת.א. 171401/02. בהסכמת הצדדים אוחד הדיון בשני ההליכים הנ"ל ונשמע בפני כמקשה אחת.
3. הנתבעת כופרת בסכום החוב. בנוסף טוענת הנתבעת, כי היא זכאית לקזז 441,175 ש"ח מסכום התביעה, בשל טעויות או ליקויים שנתגלו בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת. נתבע 1 שימש כמנהל הנתבעת ולטענתו, אין לתובעת עילת תביעה ו/או יריבות כלפיו (להלן: "הנתבע" או "צופיוב").
4. בטרם אפתח בניתוח העדויות ראוי לציין, כי הצעתי לצדדים כי יסכימו למינויו של רו"ח מטעם בית המשפט, אשר יחווה דעתו במחלוקת החשבונאית השוררת ביניהם, על סמך בדיקה של כרטסת הנה"ח והמסמכים הרלבנטיים האחרים. ב"כ התובעת הסכים להצעה, אך ב"כ הנתבעים התנגד לה. התנגדותם של הנתבעים גרמה להתמשכות ההליכים בתיק, וחייבה את הצדדים להידרש לפרטי ההתחשבנות במהלך עדותם, דבר שניתן היה לחסוך ע"י מינוי רו"ח מטעם בית המשפט.   

ההתחשבנות בין הצדדים

5. התובעת צירפה לתביעתה כרטסת הנהלת חשבונות, שנוהלה אצלה ע"ש הנתבעת, החל משנת 1993 (נספח א לתצהירו של ע/ת דוד קושינסקי). בנוסף,  הגישה התובעת צילומי שיקים שנמשכו על ידי הנתבעת וחוללו בשל הוראת ביטול, בסכום כולל של 239,778 ש"ח (נספח ב לתצהיר), וכן סיכום פגישה בכתב מיום 3.4.01, המתייחס לסכום החוב (ת/1).
6. ע/ת דוד קושינסקי, מנהל הכספים של התובעת, העיד כי התובעת מימנה את השירותים שסופקו לנתבעת, על פי הזמנתה, ולאחר מכן חייבה אותה בתשלום, על פי הרישומים בכרטסת. הנתבע אישר עובדה זו ואמר, כי רכש שירותים שונים באמצעות התובעת, כדי לזכות בהנחות (עמ' 23-24).
7. מערכת היחסים בין התובעת לבין הנתבעת לא הסתכמה במתן שירותים בלבד, אלא התאפיינה ביחסי ידידות אישיים, ששררו בין הנתבע לבין מנהל התובעת דאז, מר חיים קרמר, ובסיכומים שונים בעל פה שהושגו ביניהם, כפי שאישר הנתבע בעדותו (ע' 25).
8. אין מחלוקת, כי בתחילת ההתקשרות בין הצדדים, בשנת 1993, פעל הנתבע באופן אישי מול התובעת. לדבריו, בשנת 1994 ביקש כי ההתקשרות תיעשה עם הנתבעת, משיקולי מס, ובהתאם לכך התנהלה ההתחשבנות מאז (ע' 26). עובדה זו אושרה גם ע"י ע/ת חיים קרמר (ע' 20).
9. הנתבע הודה במהלך חקירתו הנגדית, כי נותר חוב לזכותה של התובעת בסך של 50,000 ש"ח (ע' 26). מר צופיוב אף הודה, כי נטל חלק בפגישה שהתקיימה ביום 3.4.01 (ת/1). בסיכום הפגישה נקבע, כי צופיוב ימסור לידי התובעת, עד ליום 5.3.01 שיקים, בסכום כולל של 114,784 ש"ח והדברים הועלו על הכתב. כאשר נשאל צופיוב, אם העביר את השיקים כמוסכם, השיב כי אינו זוכר (ע' 27).  בהמשך הודה, כי מסר לתובעת שיקים בסכום כולל של 240,000 ש"ח, ואישר כי השיקים חוללו בשלב מאוחר יותר, עקב הוראת ביטול שניתנה ע"י הנתבעת (מוצגים ת/2, ת/3).
10. טענת ההגנה שהועלתה על ידי צופיוב היא, כי התחייבותו לתשלום הסכום הנזכר במסמך ת/1, הייתה כפופה לבדיקת החשבוניות המתייחסות לסכום החוב. לדבריו, הוסכם כי הבדיקה תיעשה בשלב מאוחר יותר, אך התובעת לא מסרה לידיו מסמכים ולא אפשרה את ביצוע הבדיקה (ע' 38).
11. ב"כ התובעת טוען בסיכומיו, כי כרטסת הנה"ח נבדקה ע"י רואי חשבון מטעם שני הצדדים, והחיובים המפורטים בה אושרו במלואם, למעט זיכוי בסך 11,514 ש"ח, שלגביו הסכימה התובעת כי מדובר בטעות (כאמור בסעיף 2 לתצהירו של ע/ת חיים קרמר). בנסיבות אלה טוען ב"כ התובעת, כי לאחר הפחתת הזיכוי הנ"ל, עומד סכום החוב ע"ס של 484,150 ש"ח.
12. ב"כ הנתבעים טוען בסיכומיו, כי התובעת נמנעה מלצרף לראיותיה חוו"ד חשבונאית, שתתמוך בטענתה בדבר קיומו של החוב וסכומו המדויק. עוד נטען, כי מר אמנון חדד, ששימש כסמנכ"ל כספים של התובעת, אישר במהלך חקירתו הנגדית, כי כרטסת הנה"חש של התובעת אינה מדויקת ואינה מלאה כדו"ח של רו"ח מבוקר (ע' 5). בנסיבות אלה טעון ב"כ הנתבעים, כי סכום החוב לא הוכח כדבעי ע"י התובעת ודין התביעה להידחות.

נטל הראיה והשכנוע

13. נטל הראיה והשכנוע, כי כרטסת הנה"ח של התובעת אינה מדויקת ו/או אינה משקפת את המציאות, מוטל על הנתבעים. זאת לאור קיומו של הכלל המוביל, כי "המוציא מחברו עליו הראיה". לפני שנות דור כבר נקבע כי: 

"כלל אוניברסאלי הוא, כי בעל דין הטוען טענה מסוימת החשובה לעמדתו במשפט עליו הראיה"(ע"פ 28/49 זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, תק-על 50(2), 5, 16).

14. בהקשר זה כבר העיר בית המשפט, כי בפסיקה משמשים בערבוביה שלושה ביטויים שונים: "נטל השכנוע", "נטל ההוכחה", "חובת ההוכחה", וראוי הוא כי יעשה שימוש אחיד ועקבי במונח אחד בכדי לבטא את "נטל השכנוע", המגלם את החובה העיקרית המוטלת על בעל דין (תובע או נתבע) - להוכיח טענותיו כלפי יריבו (ע"א 6160/99 דרוקמן  נ' בית החולים לניאדו, פ"ד נה(3) 117, 125-126).
15. התובע, אם כן, נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של עילת תביעתו , ואילו הנתבע נושא בנטל השכנוע לגבי יסודותיה העובדתיים של הגנתו (י' קדמי על הראיות (חלק שלישי, תשס"ד) 1508).  אי עמידה בנטל - משמעה דחיית הטענות.