פסק-דין בתיק א 171212/02

מבוא

1.         בפני תביעה לפיצויים  בגין נזקי גוף שנגרמו, על פי הנטען, לתובע, זאב גרינוולד, (להלן: "התובע"), יליד 1929, בגין תאונה שארעה לו ביום 17/2/98 , בעת שחצה את הכביש, במעבר החצייה שברחוב שנקר פינת רחוב המכבים בחולון ונתקל במפגע שהיה במקום, (להלן: "התאונה").

הנתבעת, עיריית חולון (להלן: "הנתבעת" או "העירייה"), הינה הרשות המוניציפאלית, בתחומיה ארעה התאונה.

הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת גובה הנזק.

נסיבות ארוע התאונה

2.         את נסיבות ארוע התאונה, תאר התובע, בתצהיר עדותו הראשית, ת/1, (להלן: "התצהיר"), כדלקמן: "...בזמן שהלכתי ברחוב שנקר פינת רחוב המכבים בעודי פוסע בתוך שטח מעבר החצייה ..נפלתי אל תוך בור ו/או מהמורה ו/או שקע ו/או חוסר חמור באספלט שהיה בתוך במעבר החציה, מעדתי ונפלתי לפנים עם הידיים פשוטות.." ו- "הבור היה בעומק של מספר סנטימטרים ולפחות 5 סנטימטרים מתחת לשפת הכביש וברוחב של 10 עד 30 סמ' ....כאשר במרכז מעבר החציה נוצר קטע כביש שהוא למעשה במס' שכבות נמוך יותר מגובה שפת הכביש", (סעיפים 2 ו-3 לתצהיר) .

במסגרת חקירתו הנגדית, הוסיף התובע והעיד כי הבור, היה באמצע מעבר החצייה  וכי לא הבחין בו טרם התאונה : "כי אני צריך להסתכל  קדימה שמכוניות לא ידרסו אותי....נכון שעברתי שם פעם ביום גם לפני התאונה, אני יכול לעבור גם בערב וגם בבוקר אבל אני לא צריך להסתכל על הבורות של העירייה זה תפקיד של העירייה", (עמ' 5 לפרוטוקול). 

ממקום התאונה, פנה התובע, באופן עצמאי, לקבלת טיפול רפואי בקופת חולים, שם אובחן כסובל משבר בשורש כף יד ימין וידו הושמה בגבס. מיד לאחר מכן,  ניגש התובע, באופן אישי, לעירייה, על מנת להתלונן ולדווח על המפגע והופנה אל מר ציון, מנהל מוקד 106 של הנתבעת והלה, אישר  בכתב  את  דבר קבלת  התלונה (צורף לתצהיר התובע). התובע, הוסיף והעיד כי כמה ימים, עד שבוע, לאחר התאונה, תיקנה הנתבעת את המפגע  וכיסתה את הבור באספלט כפי שמודגם בתמונות אשר צולמו על ידו, כשבוע לאחר התאונה, (סעיף 6 לתצהיר ועמ' 5 לפרוטוקול).

3.         מטעם העירייה, העיד מר זאב גוטפריד (להלן: "גוטפריד"), אשר שימש כיועץ באגף התשתיות של העירייה. גוטפריד העיד כי במסגרת תפקידו, היה מקבל, מהמוקד העירוני או ממזכירות העירייה, הודעות על מפגעים והיה יוצא לבדוק את המקום. גוטפריד הוסיף והעיד כי יצא למקום ארוע התאונה, ושם ראה: "..קצת אספלט מתוקן. חור קטן לא גדול", לפיכך, כתב מכתב, לגורם המטפל בעירייה, בו דיווח כי הבחין בתיקון שנעשה, (עמ' 11 לפרוטוקול).

אשר לדרך בה נוקטת הנתבעת, לצורך פיקוח על תקינות המדרכות והכבישים שבתחומה, העיד גוטפריד כי פקחי אגף הפיקוח של העירייה, המסתובבים בעיר ותפקידם העיקרי, לפקח על החנייה, מודיעים לעירייה, על מפגעים שאותרו על ידם  וכי לעירייה, מוקד עירוני, הפועל 24 שעות, לצורך קבלת הודעות מאזרחים ולדבריו: "הרבה הודעות מתקבלות מאזרחים. לא מדובר בהזנחה ואף עירייה לא מסתובבים אנשים בכדי לאתר מפגעים", (עמ' 12-13 לפרוטוקול).

4.         אין בידי לקבל את טענת הנתבעת כי התובע, לא הוכיח קיומו של מפגע, אשר גרם לארוע התאונה. מעבר לכך שמצאתי את עדותו של התובע, באשר לנסיבות ארוע התאונה, אמינה ועקבית הרי פנייתו המיידית, לעירייה, עוד ביום ארוע התאונה, בטענה כי מפגע בכביש, הוא שגרם לפגיעתו, תומכת בטענתו בדבר קיום מפגע במקום ובדבר קיום קשר סיבתי, בין אותו מפגע, להתרחשות התאונה. נוכח פנייתו המיידית של התובע לעירייה, לא ראיתי לייחס חשיבות לאי זימונו של אותו ספר שיצא מהמספרה ובא לעזרת התובע, לאחר התאונה.

מאידך, טענת הנתבעת כי עצם ביצוע תיקון במקום, אין בו כדי להצביע על קיומו של מפגע ויתכן כי היה מדובר, בחוסר אספלט, קל ביותר, שתוקן לפני וללא קשר לתלונת התובע, תמוהה היא וזאת לאור העדר כל עדות מטעם הנתבעת, בדבר מועד ביצוע התיקון והנסיבות בהן בוצע אותו תיקון. כן אין בידי לקבל את עדותו של גוטפריד כי  מדובר היה ב "קצת אספלט מתוקן. חור קטן לא גדול", שכן גוטפריד, הודה בעדותו כי ראה את המקום, לאחר ביצוע התיקון ובחקירה חוזרת אף אישר כי במוקד העירוני, מתקבלות לעיתים הודעות על מפגעים, שאינן מצדיקות טיפול מיידי או טיפול כלשהו, (עמ' 13 לפרוטוקול). לו רצתה הנתבעת, לטעון ולהוכיח כי המפגע הנטען, אשר תוקן על ידה, ימים ספורים לאחר התאונה, היה בגדר מפגע קטן שלא יצר סיכון ולא היה צורך בתיקונו המיידי, הרי שנוכח הודעתו המיידית של התובע על דבר אירוע התאונה, היה בידי הנתבעת, לצלם את המפגע טרם תיקונו ולמצער, היה עליה להביא לעדות את אותו אדם שראה את מצב הכביש, טרם התיקון, והחליט על ביצוע התיקון ויוזכר, הלכה היא כי בעל דין, הנמנע מלהביא ראיות או עדויות שהיה בהן כדי לתמוך בגרסתו, מטבע הדברים, קמה הנחה לרעתו כי לא היה באותן עדויות או ראיות כדי לסייע לו בהוכחת טענותיו, ראה לעניין זה: ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתיתיהו ואח', פ"ד מה (4) 651, ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595, 603-602 וע"א 2275/90 לימה נ' רוזנברג, פ"ד מז (2) 605, 615-614.

שאלת האחריות

5.         הלכה היא כי על עירייה, מוטלת חובת זהירות מושגית כלפי העושים שימוש, במדרכות ובכבישים, המצויים בתחומיה. חובת זהירות זו, נובעת הן מהחובה החוקית, המוטלת על העירייה, מכח הוראות סעיף 235 לפקודת העיריות, לדאוג לתחזוקת הכבישים והמדרכות המצויים בשטחי אחריותה והן מכח דיני הרשלנות, מכוחם על העירייה, לצפות כי עוברי אורח, עלולים להפגע כתוצאה ממפגעים, כגון שקעים ובורות, המצויים בדרכים שבהחזקתה, ראה לענין זה: ע"א 73/86 שטרנברג נ' עיריית בני-ברק, פ"ד מג (3) 343, ע"א (מחוזי תל-אביב) 4195/98 שי נ' עיריית נתניה תק-מח 99 (4) 65564, ת.א (תל-אביב) 94651/98 רפאלי נ' עיריית חולון (לא פורסם- צורף לסיכומי התובעת).

מקום בו קיימת, חובת זהירות מושגית, עלינו להוסיף ולבחון, שאלת קיומה של חובת זהירות קונקרטית, אשר תחומיה נקבעים, על פי מבחן הצפיות, כאמור בפסק הדין היסודי בענין ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113, שם בעמ' 125-126. לצורך קביעת גבולותיה של חובת הזהירות הקונקרטית, יש להבחין, בין סיכון רגיל, לבין סיכון בלתי רגיל שבגינו מוטלת חובה, לנקוט באמצעי זהירות סבירים, למניעתו.

6.         מקובלת עלי קביעתו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בפסק דינו בענין ע"א (י-ם) 4344/97 כהן נ' עיריית רמת-גן, תק-מח 98 (1) 1213, עליו מסתמך ב"כ הנתבעת בסיכומיו, כי "רחובות ומדרכות עיר אינם "משטח סטרילי" ואין להתייחס אליהם כאל מקום שאין בו סדקים, בליטות ו"גלים" של שיפועים כאלה או אחרים" ובהמשך: "אין חולק שעירייה חייבת לטפל במפגעי בטיחות שיש בדרכים הנמצאות בטיפולה ואחזקתה, ואולם לא כל סטייה "מיושר מתמטי" של מפלסי דרכים, היא מפגע...", יחד עם זאת, יש לזכור כי בעוד ששם, דובר על "אי יושר"  של כמחצית עובי מרצפת,  אשר הוגדר על ידי בית המשפט, באותו ענין, כמפגע של מה בכך, הרי בענייננו  מדובר במגרעת באספלט, במרכזו של מעבר חצייה, המהווה מפגע של ממש. זאת ועוד, תיקונו המיידי של המפגע, בעקבות הודעתו של התובע בדבר ארוע התאונה, היא הנותנת כי גם אנשי העירייה, ראו הצדקה, לתיקון מיידי של אותו מפגע (ויודגש, כוונתי לאותו תיקון אספלט שנעשה בימים הסמוכים לאחר התאונה ולא לשיפוץ הכללי שנעשה בצומת, שנים אחר כך ומקובל עלי כי אין כל קשר בינו לבין התאונה).

7.         מעדותו של גוטפריד עולה כי העירייה, לא נקטה, פעולות יזומות כלשהן, לגילוי מפגעים בתחומה בכלל וכשמדובר במעברי חצייה, לגביהם קיימת ציפייה ברורה כי ישמשו למעבר הולכי רגל, בפרט ועל אחת כמה וכמה כשברחוב ראשי, עסקינן, (עמ' 13 לפרוטוקול).

עדותו של גוטפריד כי באף עירייה "לא מסתובבים אנשים בכדי לאתר פגמים", אינה מקובלת עלי. החובה לדאוג לתחזוקת הדרכים שבתחומי העירייה, כוללת את החובה, לעשות לאיתורם של מפגעים ותיקונם. העירייה, אינה יכולה ל"התפרק", מחובתה זו, על ידי העברת החובה, לאיתור ודיווח על מפגעים, לאזרח ואף להתהדר, בהפעלתו של המוקד העירוני. המוקד העירוני, יכול וצריך, לשמש כגורם מסייע ומשלים, לצורך איתור מפגעים וזאת לצד פעולות יזומות של העירייה, בעניין זה.  עוד יצויין כי מעבר לעובדה שגוטפריד, לא ציין בתצהירו כי העירייה, עושה לצביעת מעברי החצייה, שלוש פעמים בשנה, הרי גם לא הוכח, מתי נצבע מעבר החצייה הרלבנטי, עובר לתאונה, ומה היה מצבו, באותה עת, דהיינו; האם המפגע המדובר, היה קיים ומדוע לא דווח ותוקן. לפיכך, ומשלא הוכח כי העירייה, נקטה פעולות כלשהן, לצורך איתור מפגעים, במיוחד בתחומי מעברי חצייה שצפוי כי ישמשו את ציבור הולכי הרגל, למעבר הכביש בביטחה ולא פעלה לתיקון המפגע, שהיה ממוקם כאמור, במעבר חצייה, ברחוב ראשי בעיר, הפרה  העירייה את חובת הזהירות הקונקרטית שהיתה מוטלת עליה כלפי התובע והתרשלה בביצוע תפקידיה כרשות עירונית סבירה.

רשלנות תורמת   

8.         מקובל עלי כי התובע, נהג כחובתו, מכח תקנות התעבורה, בעוברו את הכביש, במעבר חצייה. יתרה מכך, סבורה אני כי אין לצפות מעובר אורח שיהלך כשראשו מושפל ועיניו תרות אחרי מפגעים. יחד עם זאת, אין בידי לקבל את טענת התובע כי אין זה מתפקידו: "להסתכל על הבורות של העירייה", (כדבריו בעמ' 5 לפרוטוקול).

אדם, מחוייב לנקוט זהירות סבירה, בהגנה על עצמו, שהרי אחרת, תורם הוא, ברשלנותו, לאירוע הנזק.