פסק-דין בתיק א 17119/02

נתוני רקע

1.         התובעת היא חברת ביטוח ועובר ליום 13/11/98 היא ביטחה מכונית מס' 93-483-25של מבוטחה, מר קסיס חכמאת רדא (להלן-"המבוטח"). ביום 13/11/98 פגע הנתבע 1 (להלן-"הנתבע") במכונית המבוטח, עקב אי שמירת מרחק. כתוצאה מכך נגרמו למכוניתו של המבוטח נזקי רכוש. בהתאם להוראות הפוליסה נאלצה התובעת לשלם למבוטח תגמולי ביטוח. משום כך הגישה תביעת שיבוב לבית משפט השלום בתל-אביב ב-ת.א. 34928/00. בסופה של דרך, וכעולה מכתב התביעה שבפניי, חידשה התובעת תובענתה בפניי. היא הוגשה כנגד הנתבע, מבטחתו הנטענת, היא הנתבעת 2 (להלן, גם "מגדל") וכנגד הנתבע 3 (להלן, גם "הסוכן"), מי שהיה סוכן הביטוח של הנתבע בזמנים הרלוונטיים. התובענה הוגשה כנגד השלושה, לנוכח הסכמה דיונית, על פיה יצורפו כל נתבעים אלו על מנת להכריע בשאלת תוקף הכיסוי הביטוחי.

2.         אין חולקין כי הנתבע גרם לתאונה ברשלנותו. פשיטא, איפוא, אין חולקין כי הוא חב בחובת תשלום עקרונית לתובעת. עיקר המחלוקת, כפי שיבואר, היא בשאלת הכיסוי הביטוחי ובאורח שולי בשאלת גובה הנזק של התובעת.

3.         בישיבת קדם משפט מיום 4/2/03 שמעו ב"כ הצדדים את המלצתי על פיה יינתן פסק דין מנומק, אם על דרך הפשרה ואם בדרך הרגילה, על יסוד החומר שבתיק והגשת סיכומי טענות. סוכם כי התובעת תהיה פטורה מהגשת תצהירי עדויות ראשיות, אך תגיש מסמכים לעניין גובה הנזק. לאחר מכן סוכם כי יוגשו תצהירי עדויות ראשיות. לאחר שאלו הונחו בפניי, ובהעדר הודעה נוספת, הוריתי על הגשת סיכומי טענות. משעה שאלו הם פני הדברים, בדעתי ליתן פסק דיני, על דרך הפשרה, הגם שמרבית קביעותיי נסמכות על שיקולי מהות.

4.         ההסכמה הדיונית האמורה הושגה ביום 4/2/03. לכאורה, אמור היה פסק דיני להינתן זה מכבר. ואולם, כעולה ממחאתו הצודקת של ב"כ התובעת, התרשלו כל הנתבעים בהגשת תצהירי עדויות וסיכומי טענות באיחורים בלתי סבירים. הדבר ימצא ביטויו בפסיקת הוצאות הולמת לחובת בעל הדין שיימצא חב בדינו בגדר פסק דיני זה.

שאלת גובה הנזק

5.         נזקי מכוניתו של המבוטח נישומו על ידי שמאי מטעם התובעת וברי לי שהתובעת אינה רשאית להתכחש לשומתו. סכום התביעה שאושר לתשלום עולה לכדי סך 34,253 ש"ח. מסכום זה קוזזה השתתפות עצמית וכן יתרת חוב פרמיה, כך שבפועל שולם למבוטח סכום של 32,072 ש"ח. מכונית המבוטח ניזוקה באורח קשה. התובעת מכרה את שרידי הרכב תמורת סכום של 3,340 ש"ח. לאחר שקלול כל הסכומים דלעיל, יוצא כי התובעת נשאה בתשלום נומינלי נטו בסך של 28,823 ש"ח. סכום זה, כשהוא משוערך למועד הגשת התביעה, עולה כדי סך של 33,542 ש"ח.

6.         בדעתי לאשר תחשיב התובעת, למעט בסוגיית הסכום בגין השרידים. השמאי שם את שוויים של השרידים בסכום של 8,000 ש"ח. אכן, ב"כ התובעת טוען כי הסכום המירבי שניתן היה להשיג עבור השרידים עולה לסך של 3,340 ש"ח. ואולם נתון זה אינו מעוגן בכל תצהיר עדות, ואף ככל שהיה מעוגן כך, ספק האם די היה בכך לנוכח שומתו של השמאי, המחייבת את התובעת. לנוכח כל אלו בדעתי להעמיד את סכום התביעה ליום הגשתה על סכום מעוגל בסך 28,000 ש"ח.

7.         הנתבע טוען כי המבוטח עמד להגיש נגדו תובענה לבית המשפט לתביעות קטנות על סכום של 7,447 ש"ח, והוא התפשר עמו בסכום של 7,200 ש"ח. משום כך יש לנכות הסכום האמור מן הסכום לו זכאית התובעת. בדעתי לדחות טענה זו של הנתבע מכל וכל.

            תשלומי התובעת למבוטח בוצעו ביום 22/12/98. באותו יום נולדה עילת השיבוב של התובעת כנגד הנתבע מכוח סעיף 62 לחוק חוזה ביטוח, התשמ"א-1981. התשלום שבוצע ע"י הנתבע למבוטח נעשה ביום 6/7/99. בנסיבות אלה יכול שככל שהמבוטח נקט כלפי הנתבע באמצעי מרמה, ואין בדעתי לקבוע זאת, רשאי הנתבע להגיש תביעת השבה כנגד המבוטח. דומה, לכאורה, שאף לגוף העניין תביעת השבה כאמור תידון לכישלון. המבוטח דרש מן הנתבע לשלם לו סכום של השתתפות עצמית, הפסד פרמיה ושכ"ט שמאי, שאינם נתבעים בתביעה שבפניי, וממילא אין בגינם תשלום-כפל. אכן, יכול שהנתבע שילם תשלום-כפל בגין שחרור מן המכס בסך 969 ש"ח בלבד. ואולם, כאמור, אין בכל אלו כדי להפחית מזכאותה ללא עוררין של התובעת, מכוח עילת השיבוב שנולדה לה כדין משעה ששילמה תגמולי ביטוח למבוטח.

למחלוקת בין הנתבעים

8.         הנה כי כן, אין עוררין באשר לחבותו של הנתבע לתובעת. הנתבע טוען, איפוא, כי מכל מקום חייבת בתשלום מבטחתו הנטענת, מגדל. למצער, נושא בחבות הסוכן, ככל שגרם לאי ביטוחו של הנתבע. לעניין זה אסקור את גרסאות הנתבעים, כעולה מתצהיריהם.

9.         הנתבע טוען כי בתחילת חודש אוקטובר 98' הוא פנה למגדל באמצעות הסוכן לצורך חידוש ביטוח. הסוכן החתים אותו על המסמכים המתבקשים והנפיק לו תעודת ביטוח חובה ששולמה על ידו ביום 5/10/98. באותו מעמד הוא שילם למגדל באמצעות הסוכן סכום מזומן של 250 ש"ח על חשבון פוליסת אחריות צד ג' ואף חתם על הוראת חיוב של חשבונו בבנק.

            בסמוך לאחר התאונה שארעה, כזכור, ביום 13/11/98, פנה הנתבע לסוכן. אז הסתבר לו, לתדהמתו, כי טרם הונפקה פוליסת ביטוח. בלחץ שנוצר פעל הסוכן להנפקתה, ואולם משעה שהוצאה פוליסת הביטוח ביום 1/12/98, תוקפה הרטרואקטיבי החל ביום 19/11/98, דהיינו לאחר מועד התאונה. הנתבע טוען כי לא היה כל צידוק לכך, ואף טוען כי שילם את כל דמי  הביטוח בגין הפוליסה האמורה.

            כבר כאן אחזור ואציין כי טענותיו אלו של הנתבע הועלו במפורש על ידו, בגדר כתב הגנתו.

10.        מטעם מגדל נמסר תצהירו של מר בנאי ליאור, פקיד במחלקת התביעות. הוא טוען כי ביום 15/10/98 אכן התקבלה הצעת ביטוח, ואולם לאחר בחינתה הוברר " כי להצעה חסרים פרטים הכרחיים שבהעדרם לא ניתן היה לקבל את ההצעה כמו שהיא, החותמת מיום 15/10/98 בוטלה וההצעה הוחזרה עוד באותו היום אל הסוכן..." (סעיף 4). לימים הוחזרה ההצעה ואושרה ביום 19/11/98. משמע, הפוליסה החלה בפועל רק ביום 19/11/98. ועוד נטען כי בהתאם לפלט שאילתת תשלומי הפרמיה, הנתבע פרע את התשלום הראשון בגינה רק ביום 5/1/99.

            עיון בכתב הגנתה של מגדל מעלה כי מכלול טענות אלו נפקד מקומן בו. משום כך, ולכאורה, מכלול הטענות האמורות הוא בבחינת הרחבת חזית בלתי מותרת.

11.        מתצהירו של הסוכן עולה כי ביום 1/10/98 הגיע אליו הנתבע וביקש לערוך ביטוח. באותו מעמד נערכה הצעת ביטוח. הסוכן הכחיש את טענת הנתבע כי שולם לו במזומן סך של 250 ש"ח, אף ציין כי הגרסה האמורה חסרת-שחר הואיל וסילוק הפרמיות אמור היה להתבצע באמצעות טופס הוראת קבע. הסוכן, איפוא, מסר את הצעת הביטוח למגדל. אז ו" לאחר מסירת המסמכים בחברת הביטוח, וככל שידוע לי, הביטוח לא נכנס לתוקף מאחר והבנק לא כיבד את הוראת הקבע של מרואן (הוא הנתבע-ש.ל.) " (סעיף 9). זאת ועוד: " ככל שזכור לי, קיבלתי הודעה מחברת הביטוח על אי כיבוד הוראת הקבע של מרואן, ואני בתורי העברתי לו את ההודעה וביקשתי שיסדיר את העניין" (סעיף 11).

עיון בכתב הגנתו של הסוכן מעלה כי הוא זרוע בהכחשות סתמיות, וללא כל גרסה מבוררת. אם כתב הגנתה של מגדל מעלה מכלול טענות מפורטות, הגם שהתצהיר מרחיב את החזית והיריעה, הרי כתב הגנתו של הסוכן, אף אינו מעלה טענה מובהקת ומבוררת אחת.