פסק-דין בתיק א 1709/01

1. רקע עובדתי:

התובעת הינה חברה פרטית העוסקת בייזום, ניהול וביצוע פרויקטים של בניה.

הנתבעות 1 ו- 2 (להלן: " צוק" ו- " קסטל", בהתאמה) הינן חברות פרטיות העוסקות באספקה והתקנה של מוצרי שיש לבנין.

צדדי ג' (להלן: " חכמון" ו- " הרולד", בהתאמה) הינם מי שביצעו בפועל את העבודות עבור נתבעות 1 ו - 2, בהתאמה.

ביום 27.8.95 התקשרה התובעת בהסכם עם חברת הבנייה "דרוקר זכריה - חברה קבלנית לעבודות אזרחיות בנין ופתוח בע"מ " (להלן :" דרוקר" ו - " הסכם דרוקר" בהתאמה) על מנת שתשמש קבלן ראשי להקמת 72 יחידות דיור, שטח מסחרי ומרתפים אשר נבנו בשלושה בניינים בפרויקט המשתלה ואשר כונו A1  B2 ו - B3 (להלן : " הפרוייקט").

בסעיף 18.1 (ב) להסכם דרוקר צוין כי עומדת לדרוקר האפשרות להעסיק קבלן משנה לצורך בניית הפרויקט אולם אחריותו לא תיפגע עקב כך.

ביום 5.1.97 התקשרה  דרוקר עם קסטל בהסכם לביצוע "עבודות חיפוי וריצוף אבן חברונית בסתות מותבה במידות 60/30 ובאורך חופשי בחזיתות הבנין ובחלקי הבנין הנוספים עפ"י תכניות, פרטים ומפרטי ביצוע בהתאם לאמור בחוזה זה ולנספחיו.."(להלן : " הסכם קסטל"). בהסכם נכתב כי היקף העבודה עומד על כ- 9,000 מ"ר קירות חוץ ופנים. כמו כן צורף להסכם כנספח מפרט לעבודות אבן אשר נערך על ידי יער ארכיטקטים בע"מ. בפועל בוצעו עבודות החיפוי של קסטל על ידי הרולד.

ביום 27.3.97 התקשרה דרוקר עם צוק בהסכם לביצוע עבודות חיפוי חוץ בבניינים B2 ו- B3  בפרוייקט, בהיקף של כ- 6,000 מ"ר (להלן: " הסכם צוק").

ביום 30.3.97 נחתם הסכם בין צוק לבין חכמון לפיו יבצע חכמון את עבודות החיפוי עבור צוק.

קסטל עזבה את הפרויקט בספטמבר 1997 וצוק בסביבות פברואר - מרץ 1998. לטענת צוק היא עזבה את הפרויקט הואיל ודרוקר לא שילמה לה כספים.

ביולי 1998 נכנסה דרוקר להליך של הקפאת הליכים.

בחודש דצמבר  1998 החלה מסירת הדירות לרוכשיהן ובחודש יוני 1999 הסתיים אכלוס מרבית שלושת הבניינים.

לטענת התובעת אירעו בחודשים יוני 1998, ינואר 1999 ויולי 1999 מספר תקריות של נפילת אבנים מקירות חיצוניים ופנימיים בבניינים שבפרוייקט, תוך סיכון דיירי הבניינים כמו גם עוברים ושבים.

בעקבות כך, החלה התובעת להפעיל באתר קבלן לבדיקת חיפויי האבן ועיגונם. התובעת שלחה מכתבי דרישה לנתבעות ולבסוף הגישה תביעה זו, אשר בראשית הדרך הועמדה על מליון ש"ח ולאחר מכן תוקן סכומה ל - 1,548,531 ש"ח. 

2. מהות התביעה וטענות הצדדים:

בכתב התביעה טענה התובעת כי אבני החיפוי בפרויקט נפלו עקב  ביצוע רשלני ולקוי של עבודות החיפוי על ידי הנתבעות. התובעת טענה כי התנהגותן של הנתבעות מקימה לטובתה עילת תביעה נזיקית בגין רשלנות לפי סעיפים 35-36 לפקודת הנזיקין [נ"ח] (להלן: " הפקודה"), שכן הנתבעות הפרו את חובת הזהירות בה הן חבות כלפי התובעת. כמו  - כן טענה התובעת כי בנסיבות המקרה מתקיימים כל התנאים להחלת הכלל הראייתי של "הדבר מדבר בעד עצמו" כך שעל הנתבעות מוטל הנטל להוכיח כי לא התרשלו.  לחילופין, טענה התובעת כי הנתבעות אחראיות באופן ישיר לנזקיה, מכוח ההסכמים עליהן חתמו מול דרוקר, שהנם חוזים לטובת צד שלישי, היא התובעת.

לחילופי חילופין טענה התובעת כי הנתבעות חייבות בתשלום הוצאותיה בבחינת "פרעון חוב הזולת"  מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. 

בכתב ההגנה דחו הנתבעות את טענות התובעת. ראשית טענו הנתבעות כי יש למחוק את התביעה על הסף כנגדן בשל העדר יריבות שכן אין כל הסכם בין התובעת לנתבעות בנוגע לביצוע העבודות. 

לגופו של ענין טענו הנתבעות כי עבודתן אושרה על ידי מפקחים מטעם התובעת או מטעם דרוקר; כי ההסכמים עליהם הן חתומות אינם הסכמים לטובת צד ג'; כי הן אינן חבות בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת וכי הקשר הסיבתי בין הנזק הנטען לבין פועלן של הנתבעות, נותק במחדלם של דרוקר או של התובעת להודיע לנתבעות על קיומם  של ליקויים ולאפשר להם לתקנם. כמו כן טענו הנתבעות כי דרוקר הפר את ההסכמים מולן ועל כן אין הן חבות בכל אחריות לפיהם, מה גם שאחריות זו הייתה מותנית בכך שתשולם להן מלוא התמורה החוזית על ידו, דבר שלא בוצע. עוד טענו הנתבעות כי מחדלם של דרוקר או התובעת במתן הנחיות עבודה רשלניות, בפיקוח רשלני על עבודות הנתבעות ובגרימת נזקים באמצעות ביצוען של עבודות על ידי פועלים לא מקצועיים, מאיינים את הרשלנות הנטענת (והמוכחשת) של הנתבעות.  הנתבעות טענו כי למעט ארוע של נפילת אבני קופינג ביוני 1998 אשר טופל על ידן, הן לא קיבלו כל הודעה מן התובעת באשר לטיב עבודתן. צוק טענה כי דרוקר החלה להעלות טענות בעניין באפריל 98' וזאת כאמתלה במענה לדרישותיה הכספיות כלפיה.

בסיכומים טענו הנתבעות כי בפועל בוצעו עבודות חיפוי האבן על פי הנחיות שהתקבלו מחברת דרוקר  ובשיטה אשר הוכח כי היא השיטה הנכונה והמקובלת. עוד טענו הנתבעות כי  התובעת לא הוכיחה את התרשלותן, לא הוכיחה שנגרם לה נזק וכן לא הוכיחה קשר סיבתי בין מרכיבים אלה, וכן לא הוכיחה את עוולת הרשלנות. הנתבעות טענו כי התובעת נושאת ב"אשם תורם", בשיעור של 100% שכן לא פעלה בזמן אמת למניעתם של מחדלים, וכי התובעת לא מילאה את חובתה להקטנת הנזק.