פסק-דין בתיק א 16956/03

מבוא

1.         התובע, שלמה רייף (להלן:"התובע"), יליד 8/6/67, נפגע בתאונת דרכים שארעה ביום 30/10/02 (להלן:"התאונה").

2.         הנתבעות מודות  בחבות על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975,  והמחלוקת הינה בשאלת גובה הנזק.

מהות הפגיעה והנכות

3.         ממקום התאונה, פונה התובע, לביה"ח אסף הרופא, ומשם הועבר להמשך טיפול בבי"ח שיבא. התובע אובחן כלוקה בשבר מרוסק של המשטח הטיביאלי בברך הימנית. התובע עבר ניתוח שחזור פתוח וקיבוע פנימי של השבר ושוחרר לאחר 6 ימי אשפוז, עם קיבוע בסד צירים למשך כחודשיים והוראות להליכה עם קביים, ללא דריכה. לאחר מכן עבר התובע, סדרת טיפולי פיזיותרפיה.

4.         ד"ר קובי לידור, אשר מונה על ידי כב' השופט בכר, כמומחה רפואי מטעם בית המשפט, ציין בחוות דעתו כי  התובע "התקשה לרדת לכריעה, להלך בכריעה, קיים דלדול של 1.5 ס"מ בהיקף של שרירי הירך מימין ורגישות למישוש על פני המקבעים הפנימיים". ד"ר לידור, העריך את נכותו הצמיתה של התובע, בשיעור של 10% בהתאם לסעיף 35(1)(ב)  לתקנות המוסד לביטוח לאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז- 1956.

בתשובות לשאלות הבהרה, אישר המומחה כי קיימת סבירות להתפתחות דלקת בתר-חבלתית, במפרק העצם, אם כי ציין שלא ניתן לקבוע מתי ואם בכלל, יתרחשו אותם שינויים.

5.         על אף תשובתו של דר' לידור כי התפתחות שינויים ניוונייים, הינה בגדר אפשרות קיימת, לא ראיתי לקבל טענת התובע כי יש להעריך את נכותו הצמיתה, בשיעור גבוה מזה שנקבע על ידי המומחה, שכן בנסיבות העניין, לא הוכחה מידת הסתברותה של אפשרות זו להחמרה במצב עקב התפתחות שינויים ניווניים והאם מדובר באפשרות קרובה או בסיכון שסיכוייו להתרחש, אינם גבוהים. נוכח תשובותיו של ד"ר לידור כי לא ניתן לשער, אם בכלל ומתי, יתרחשו שינויים ניווניים, לא ראיתי לסטות מקביעת הנכות הצמיתה, כפי שהוערכה על ידי  המומחה, בשיעור של 10%.

6.         אשר לנכות התפקודית, מדובר בתובע שהינו אדריכל במקצועו. התובע ציין בתצהירו כי עבודתו כללה ביקור באתרי בניה לרבות טיפוס לבניינים, בשלבי הקמה . בנסיבות אלה, סבורה אני כי הנכות האורטופדית, הינה בגדר נכות תפקודית, ששיעורה כשיעור הנכות הרפואית.

הפסדי השתכרות  בתקופת אי הכושר

7.         עובר לתאונה, התובע עבד כאדריכל במשרד "משה ספדיה-אדריכלות", והועסק בצוות שעסק בפרוייקט "נתב"ג 2000".

אין בידי לקבל טענת הנתבעות כי בתקופה שעובר לתאונה, התובע לא התמיד בעבודתו ועבר בין מקומות עבודה רבים, בהם עבד תקופות קצרות. מעדותו של התובע ומתעודת עובד הציבור, נ/2, משתקף רצף תעסוקתי, החל משנת 1996 - מועד סיום לימודיו של התובע ועד ארוע התאונה. למעט מספר מקומות עבודה שהתובע עבד בהם, תקופות קצרות ביותר (ואף הסביר בחקירתו הנגדית כי היו אלה תקופות מעבר בין עבודות), הרי התובע עבד במשרד  ספדיה, משנת 1996 ועד 1998, אז עזב מקום עבודה זה, עקב מעברו לתל-אביב. בנוסף, התובע  עבד במשרד "סעדיה מנדל אדריכלים", קרוב לשנתיים (סעיף 3 לתצהיר ת/1א' ועמ' 10-8 לפרוטוקול). התובע ציין בתצהירו כי בשנת 2000, פנו אליו, ממשרד ספדיה והציעו לו לשוב לעבוד אצלם, כמנהל פרוייקט "מרכז רבין". התובע קיבל את ההצעה והסביר בחקירתו הנגדית כי שכרו בתקופה האמורה (מיולי 2000 ועד אוגוסט 2002), שולם, כמצויין בתלושי השכר, על ידי צחי הלברשטט, שהיה קשור עם משרד ספדיה ועסק מטעמו, בהקמת פרוייקט "מרכז רבין". החל מספטמבר 2002, עבר התובע לעבוד בפרוייקט "נתב"ג 2000" ומאז קיבל את שכרו, ממשרד ספדיה (עמ' 10-9 לפרוטוקול).

8.         שכרו הממוצע  של התובע, בתקופת עבודתו אצל צחי הלברשטט, הסתכם בסך של 12,870 ש"ח ברוטו לחודש (ראה נתוני שכר מצטברים בתלוש השכר לחודש אוגוסט 2002).

שכרו הממוצע של התובע, בחדשים ספטמבר - אוקטובר 2002, כשחזר לעבוד במסגרת משרד ספדיה, הסתכם בסך של 12,930 ש"ח ברוטו לחודש, ולאחר ניכוי מס, כפי שנוכה בפועל, סך של 9,875 ש"ח, נטו לחודש (ראה נתוני שכר מצטברים בתלוש השכר לחודש אוקטובר 2002. כן אציין כי לצורך חישוב ההפסד בתקופת אי הכושר לעבודה, ראיתי להתחשב בניכוי המס בפועל ולא בניכוי מס על פי מצבו האישי העדכני של התובע).  בנוסף, נהנה התובע מתנאים סוציאליים, הפרשות לביטוח מנהלים וקרן השתלמות, הבאות לידי ביטוי, בתלושי השכר. בהתחשב בהפרשות המעביד לתנאים סוציאליים, בסך של כ- 1,500 ש"ח לחודש (12.5% משכר בסיס של 12,000 ש"ח כמפורט בטופס הודעה על עזיבת מקום עבודה שהופנה על ידי המעביד לחברת הביטוח, נ/4), ראיתי להעמיד את בסיס השכר, לצורך חישוב ההפסד בתקופת אי הכושר לעבודה, על סך של 11,375 ש"ח נטו לחודש.

9.         אשר לתקופת אי הכושר, ד"ר לידור העריך בחוות דעתו את נכות הזמנית של התובע, בשיעור של 100% למשך שלושה חודשים ובשיעור של 50%, למשך תקופה של שלושה חודשים נוספים.

התובע צרף לתצהירו, תעודות מחלה שניתנו על ידי ד"ר שזר, רופא אורטופד, שטיפל בתובע, במסגרת קופת החולים, לתקופה שמיום התאונה ועד 30/05/03, דהיינו; למשך 7 חודשים.

התובע הוסיף וציין כי בעקבות פציעתו, פוטר מעבודתו במשרד ספדיה וכי בחודש פברואר 2002, ניסה להתחיל לעבוד במשרד מן- שנער אך הדבר לא עלה בידו שכן היה עדיין בטיפולי פזיותרפיה ומצבו הנפשי והפיזי לא היה טוב, לפיכך פוטר ממקום עבודה זה לאחר כשבוע (עמ' 12 לפרוטוקול).

בנסיבות העניין, בהתחשב במהות הפגיעה ואופי עבודתו של התובע, ראיתי להכיר בתקופת אי הכושר שאושרה על ידי הרופא המטפל. מעבר לכך שתקופת אי הכושר  שאושרה, אינה חורגת מהסביר נוכח אופי ומהות הפגיעה, הרי שגם ד"ר לידור, ציין בחוות דעתו כי התובע עבר בתקופה האמורה טיפולים פיזיקליים והחל לדרוך באופן מלא, רק כארבעה חודשים, לאחר התאונה. בנסיבות אלה, סביר בעיני כי גם בתקופה לגביה נקבעה נכות זמנית, בשיעור של 50%, התובע היה בלתי כשיר לעבודה.

10.        בהתחשב בתקופת אי הכושר שאושרה למשך שבעה חדשים מחד ומאידך, בהתחשב בכך שמתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובע עולה כי התובע קיבל שכר בחודש נובמבר 2002, ראיתי לפסוק  פיצוי בגין הפסד השתכרות מלא, למשך שישה חודשים. בהתחשב בשכרו של התובע, עובר לתאונה, בסך של 11,375 ש"ח נטו לחודש, מסתכם  הפיצוי בגין תקופת אי הכושר בסך של 68,250 ש"ח ובצרוף הפרשי הצמדה וריבית חוקית, מאמצע התקופה

(1.2.03), סך של 83,410 ש"ח.

פיצוי בגין הפסד ההשתכרות

11.        התובע העיד כי לאחר תקופת אי הכושר, לא הצליח למצוא מקום עבודה ולפיכך, בתחילת יולי 2003,  נסע לארה"ב והתגורר בפלורידה. התובע ציין כי גם בפלורידה, לא הצליח למצוא עבודה כאדריכל ולפיכך עבד כשרטט, בשכר ממוצע של כ-2,500 דולר לחודש (סעיף 3 לתצהיר התובע). 

בחודש פברואר 2005, חזר התובע לארץ ומאז ועד היום, עבד בעבודות זמניות ומזדמנות ולא השתלב בעבודה קבועה בכלל ובמקצועו כאדריכל, בפרט.